ביוגרפיה של ברוך שפינוזה

ברוך (בנדיקטוס) שְׂפִּינוֹזָה (24 בנובמבר 1632 - 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים שמקורה כנראה מן העיירה אספינוסה דה לוס מונטרוס שבמחוז בורגוס בספרד. הם ברחו לפורטוגל ומשם לאמסטרדם-הולנד, שם שבה המשפחה ליהדות. בהולנד נולד ברוך והיה ידוע גם בשמותיו הספרדיים בנטוב או בניטו ובבגרותו נודע גם כבנדיקטוס.

חייו--

שפינוזה נולד לאביו מיכאל ד'אספינוזה, סוחר ואדם עשיר אשר כיהן כפרנס בקהילה הספרדית באמסטרדם ואמו, חנה דבורה דה-אספינוזה, ממנה התייתם בגיל שש שנים. לשפינוזה היו עוד שתי אחיות: רבקה ומרים (בנה של מרים, דניאל, היה בין יורשי שפי' לאחר מותו). כילד למד תורה מפי רבי מנשה בן ישראל. אביו נפטר כאשר שפינוזה היה בן 22 והוריש לברוך ואחיו גבריאל את חנותו ב- Burgawal אשר נשאה מרגע זה את שמות שני האחים ונודעה כחברת "בנטו את גבריאל 'אספינוזה", שעסקה בייבוא וייצוא של פירות. לצד מסחרו למד בישיבתו של רבי שאול מורטירה. בגיל 24 (בשנת 1656 ו' באב תי"ו) הוא הוחרם על ידי הקהילה היהודית בשל תפיסותיו המהפכניות על מהות האלוהים ומעמד כתבי הקודש. הוא נחשב להוגה דעות רציונליסטי, שהשפיע רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית, ולמייסד של מדע ביקורת המקרא. יש המכנים אותו פילוסוף הפילוסופים[דרוש מקור]. זכה להוקרה רבה מצד פילוסופים שונים כמו הגל, נובאליס ויעקבי ומצד משוררים כמו גיתה, הרדר, קולרידג' ושלגל.

שפינוזה הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי. הוא התפרנס באופן חלקי מליטוש עדשות למשקפיים ולטלסקופים. אוניברסיטת היידלברג הציעה לו לקבל משרה כפרופסור מן המניין לפילוסופיה בשנת 1673, תוך התניות הקשורות באי פגיעה בסמכות הדת הרשמית. הוא דחה את ההצעה, בנימוק שהדבר יפגע בעבודתו הפילוסופית העצמאית, ובכך שחופש ההוראה הפילוסופי שלו יהיה מוגבל.

כאשר כתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו", הוא נודה מהקהילה היהודית ועבודתו נפסלה על ידי הקתולים והפרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי. כשנה לאחר מותו בשנת 1678 החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי, והוא אף מכונה בשם הסרקסטי "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור). לפי יוהן קהלר כולרוס, כששמע שפינוזה ע"ד החרם אמר באושר: "בשעה טובה ומוצלחת. אין דבר שלא הייתי עושה אני עצמי אלמלי חששתי מפני השערורייה".

שפינוזה נפטר ממחלת השחפת, והוא בן 44 בלבד, אולם רעיונותיו המשיכו לטלטל את הפילוסופיה המודרנית, והפוסט-מודרנית, עד לעצם ימינו אנו. ב-27 באוגוסט 2002 הנפיק השרות הבולאי הישראלי, בול דואר כהוקרה לכבודו.

בשנת 1996 יצא הסרט "אושר ללא גבול" המספר על אדם בשנות התשעים בשם ברוך שפינוזה בעיר חולון, ובמהלך הסרט משווים את ברוך שפינוזה של המאה השבע עשרה לבין שפינוזה של המאה העשרים. בסרט שפינוזה גולם על ידי השחקן אריאל זילבר.

כתב ההחרמה של שפינוזה:

האדונים מן המעמד [קרי, הפרנסים] מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים ובהבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ולימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחות האדונים החכמים [קרי, הרבנים] לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן: "בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה.. ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דני] וקנאתו... "ואתם הדבקים בא[דני] א[להיכם] חיים כולכם היום" ואנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת... ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב.

תפיסתו--

תפיסתו, המכונה פנתאיזם, גורסת כי אין אלוהות טרנסצנדנטלית ואין אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו האלוהות היא בעצם כל הטבע על כל מרכיביו וגווניו. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים, ובה בעת בתור הטבע. מכאן שאם האלוהים הוא הטבע, הרי שכל תפיסת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות – בטלה. אולם, הגל טען שלאמיתו של דבר אין תפיסתו של שפינוזה רחוקה מתפסיתם של הדתות המונותאיסטיות, אלא שבעוד הדתות הללו ראו את העולם כדבר-מה נוסף לאל, דגל שפינוזה באקוסמיזם ולכן סבר שהיקום כפי שהוא נראה כסופי ומוגבל אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.

עוד נדבך חשוב בתפיסה זו הוא אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. ישנם אינסוף תארים לעצם, מתוכם אנו מכירים רק שניים. לכן - במות הגוף תמות גם הנפש. תפיסה זו עוררה סערה בעולם הדתי, שנמשכה מאות שנים. שפינוזה, באמצעות השימוש במילון המושגים של דקארט ("עצם", "אלוהים" ועוד) שלל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט, ואת השניות של עולם נוכחי ועולם הבא, של אדם ואל, בכלל. הפיזיקאי אלברט איינשטיין כתב בכמה מקומות[דרוש מקור] שהוא נוטה להאמין באלוהים של שפינוזה, וכי אלוהים זה היה לו למקור השראה של עבודתו המדעית. על פי יוסף בן שלמה, השפינוציזם יכול לשמש כמעין דת של האיש החילוני, במקום היהדות או הנצרות.

כאמור שפינוזה טען שאין אלהים חיצוני לעולם ועל כן ממילא אין שום משמעות לציווי אלהי בתחום המוסר והעולם הזה שהוא מכלול כל היש הוא המקור היחידי לנורמות ולערכים. המוסר על פי שפינוזה נובע מ"טבע האדם" "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב, הוא טוב כי אנו רוצים אותו". מאחר שהרצון המוסרי "לגמול אהבה כנגד אהבה ושנאה כנגד שנאה" והרצון לידע "לדעת את האלוהים" אין בהם על פי שפינוזה מידה שהיא מוגזמת הם גם אלו המטילים רסן על התשוקות של האדם. תשוקות שיש בהן תועלת אך האדם הרציונלי יודע שמידה גדולה מדי מהן מזיקה לו. לכן החברה האידאלית לאדם על פי חיבוריו "מאמר תאולוגי מדיני" ו"מאמר מדיני" (שכתיבתו לא הושלמה) היא חברה המאפשרת לאדם למקסם את הרצונות של "ואהבת לרעך כמוך" כלומר שוויון וצדק, ואת הרצון "לדעת את האלוהים" כלומר העיסוק במדע וחקר העולם. בדומה להובס, שפינוזה ראה את המדינה כאמנה חברתית שהאזרחים מצטרפים אליה על מנת להגן על עצמם ממלחמת הכול בכל שתהיה בלעדיה. לאור זאת שפינוזה הדגיש שהמדינה תתקיים רק כל עוד האזרחים יחשבו שהיא מועילה להם. הגבלה זו היא שמחייבת את המדינה לדאוג שאזרחיה יהיו מרוצים והיא שגורמת לכך שבניגוד להובס שפינוזה לא תמך במשטר אבסולוטי. שפינוזה תמך במשטר מעורב שבו ישנם אלמנטים מונרכים, אריסטוקרטיים ודמוקרטיים, וחוקה חזקה שמאפשרת חופש דיבור ומחשבה. כך חשב שפינוזה שהמעמדות השונים יאזנו זה את זה לטובת כלל האזרחים. בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" שפינוזה מציג משטר שבסיסו דמוקרטי ונשען על צבא עממי ואזרחות לכלל הגברים (ביחסו לנשים שפינוזה לא היה שונה משאר בני דורו). ב"מאמר מדיני" לעומת זאת שפינוזה רצה להציג שלושה דגמים של משטר מונרכי, אריסטוקרטי ודמוקרטי אולם הספיק לכתוב רק את הפרקים העוסקים במשטר המונרכי והאריסטוקרטי וסעיפים בודדים מהמשטר הדמוקרטי. עם זאת בספר הוא טוען שהמשטר הדמוקרטי יהיה יציב יותר. שפינוזה היה כפוף למגבלות צנזורה ולכן "מאמר תאולוגי מדיני" התפרסם ללא שם מחבר, והרעיונות הרדיקליים ביותר שלו התפרסמו רק במסגרת חיבורו המרכזי ביותר "האתיקה" שיצא לאור רק לאחר מותו.

בניגוד למה שאפשר לנחש מעמדתו שפינוזה לא רצה לבטל את הדת עבור ההמון. שפינוזה חשב שחיוני עבור ההמון להאמין שיש אלהים משגיח ומצווה משום שההמון עלול שלא להבין מעצמו את התועלת שבקיום החוקים והדאגה לזולת. לכן שפינוזה חשב שיש מקום לדת עממית אוניברסלית שעיקריה יהיו אהבת הרע ואהבת אלהים שתתבסס על המקרא לאחר טיהורו ממעשי ניסים ומאמונות תפלות.

"אתיקה"--

ספרו החשוב ביותר הוא תורת המידות (אתיקה), בו מנסח שפינוזה את תפישת האלוהים שלו, ואת אפשרות חירות האדם בעולם פנתאיסטי. זהו חיבור פילוסופי הכתוב, כביכול, בצורה אוקלידית, כלומר בצורה הדומה לכתיבת משפטים והוכחות בגאומטריה. בספר קובע שפינוזה אקסיומות, ומהן גוזר משפטים ותתי-משפטים והוכחות. מבנה זה אמור לתת לכאורה ביסוס לוגי למסקנות שגוזר שפינוזה. ביקורת רבה הופנתה כלפי שפינוזה בשל השגיאות הלוגיות הלא מעטות שנמצאו בספרו זה, ולמעשה יש כמעט תמימות דעים בין הפילוסופים ששפינוזה לא הצליח לבסס את המטאפיזיקה שלו ב"סדר גאומטרי" כפי שביקש. עם זאת, אין בכך כדי להוריד מחשיבותה והשפעתה של שיטת שפינוזה על התפתחות הפילוסופיה המערבית, בהיותה אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בביסוס הפילוסופיה הרציונליסטית. רבים גם מעריכים את תורתו של שפינוזה על האסתטיקה הרבה שהיא מצטיינת בה, ויש אף המשווים אותה לשירה.

ב"אתיקה" טוען שפינוזה בין היתר כי "חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו, אינה אלא מהותו בפועל של הדבר". טיעון זה הוא אחד הביסוסים ל"עקרון השרידות" שפיתח אורי מילשטיין. בין היתר טוען מילשטיין כי טיעון זה של שפינוזה מהווה את ההיבט המטפיזי לחוק התנועה הראשון של ניוטון, חוק ההתמדה.

יש הטוענים כי למרות הצורה האוקלידית של הספר, הוא כתוב, למעשה, בצורה סוקראטית, המשדלת את הקורא למצוא את פתרונות הבעיה הפילוסופית בכוחות עצמו. ההנחה בבסיס תפישה זו, נשענת על סתירות במהלך הספר, ועל אי הנחת אקסיומות בסיסיות.

בכל הגותו הפילוסופית שאף שפינוזה לשחרר את האדם מן הפחד והמוסכמות הכובלים אותו ובסוף ספר האתיקה הוא משדל את האדם להאמין ביכולתו להגיע לכך: "ועתה, אם אמנם הדרך אשר הוריתי כמוביל לתכלית זו נראית כקשה מאד, בכל זאת הוא יכול להימצא, שבאמת כבד כל דבר היקר במציאות, שאם היה האושר מצוי ביד כל אדם ובלי עמל ויגיעה רבה, איך אפשר שיעזוב אותו כמעט כל אדם? אמנם כל נעלה הוא נשגב (כבד) ויקר (מעט) במציאות".

ספריו בתרגום לעברית--

• מאמר תאולוגי מדיני, תרגם חיים וירשובסקי בשנת 1961, הוצאת מאגנס.
• איגרות ברוך שפינוזה, תרגם חיים שמואל בשנת 1963, הוצאת מוסד ביאליק.
• מאמר על תיקון השכל, תרגם נתן שפיגל בשנת 1972 , הוצאת מאגנס.
• מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו, תרגמה רחל הולנדר-שטיינגרט בשנת 1978, הוצאת מאגנס.
• מאמר מדיני, תרגם חיים וירשובסקי בשנת 1982, הוצאת מאגנס.
• תורת המידות, תרגם יעקב קלצקין הוצאת אקדמון. תירגום ישן של ה"אתיקה".
• אתיקה, תרגם ירמיהו יובל , הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• דקדוק שפת עבר, תרגם שלמה רובין בשנת 1905.

מקור: ויקיפדיה