ביוגרפיה של מאיר דיזינגוף

מאיר דיזנגוף (25 בפברואר 1861, ט"ו באדר ה'תרכ"א, בסרביה – 23 בספטמבר 1936, ז' בתשרי ה'תרצ"ז, תל אביב) היה ראש העיר הראשון של תל אביב.

חייו---

נעוריו ותחילת דרכו--

מאיר דיזנגוף נולד בשנת 1861 בכפר הקטן יקימוביצ'י שבמחוז אורחיי, בגוברניית בסרביה שבאימפריה הרוסית, לאביו, שהיה מנהל אחוזה. עד גיל 15 למד דיזנגוף בחדר, ואז עברה משפחתו לקישינב, שם למד בבית הספר כללי.

בשנת 1882 התנדב לצבא הרוסי, ושירת כעורך עיתון צבאי בז'יטומיר.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי עבר לאודסה, והיה פעיל במחתרת "נרודניה ווליה" (רוסית: "רצון העם"). בעקבות פעילותו המחתרתית נאסר דיזנגוף בשנת 1885, וישב בבית הסוהר במשך 8 חודשים. בצאתו מבית-הסוהר הצטרף דיזנגוף לאגודת "חובבי ציון", נפגש עם פינסקר, אחד העם ואחרים, ייסד סניף של האגודה בקישינב ונבחר כציר לוועידתם בשנת 1887.

בשנת 1888 נסע דיזנגוף ללמוד הנדסה כימית בסורבון בפריז, למד במשך שלוש שנים והשתלם בייצור זכוכית באוניברסיטה של ליון. שם הכיר את הברון רוטשילד, אשר התרשם מכשרונו, ובשנת 1892 עלה לארץ ישראל בשליחותו להקים בטנטורה מפעל לבקבוקי זכוכית עבור יין הברון. ב-1893 נסע דיזנגוף לאלכסנדריה עם בת-זוגו צינה ברנר, שאותה הכיר עוד מז'יטומיר, ונשאהּ לאישה. בשנת 1894 כשל המפעל, ודיזנגוף שב לאודסה, שם הקים מפעל זכוכית. באותה העת המשיך בפעילותו ב"חובבי ציון", נמצא בקרבתם של מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, ח"נ ביאליק ואלתר דרויאנוב, ונטל חלק בקונגרסים הציוניים החמישי והשישי. על אף שבקונגרס הציוני השישי נמנה עם ממתנגדי תוכנית אוגנדה, היה דיזנגוף חסיד נלהב של תאודור הרצל.

ב-1904 ייסד עם חברו זאב גלוסקין את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ. בשנת 1905, בהיותו בן 44, עלה בשנית לארץ ישראל, והתגורר ביפו. במקביל עסק בייבוא מכונות, והקים חברה לשרות עגלות מכניות במקום ה"דליזא'נס" הנמשך על ידי סוסים, לצורך הובלת נוסעים לירושלים ולמושבות. בכל עגלה היו 12 מושבים, והמנוע היה מונע באמצעות נפט. כמו כן, הקים עם שותפים חברת ספנות שנקראה על שמו. אחד מעיסוקיו החשובים והמכובדים היה כהונתו כקונסול בלגיה.

ראש עיריית תל אביב--

זמן מה לאחר התארגנות התושבים, בראשות עקיבא אריה ויס להקמת עיר עברית חדשה, הצטרף דיזנגוף להקמת "אחוזת בית".חמש שנים לאחר יסוד האגודה, הוא נבחר לראש הוועד בשנת 1911, ובתפקיד זה שימש עד לשנת 1922. כאשר קיבלה תל אביב מעמד של עיר נבחר לתפקיד ראש העירייה, תפקיד בו כיהן עד ליום מותו, למעט הפסקה של שלוש שנים. בתקופתו הגשימה תל אביב את יעודה וצמחה לעיר בת כ-150 אלף תושבים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גורשו או הוגלו רבים מראשי העיר והיישוב, ודיזנגוף התמנה לתפקיד מקשר בין היישוב הגולה לבין השלטונות הטורקיים. בתפקיד זה טיפל בהגשת עזרה לגולי ת"א במושבות, וקיבל את הכינוי "ריש גלותא". בעקבות פרסום רחב תפוצה על מצבם הקשה של ה"גולים", שדאג לו באמצעות העיתונות, הצליח להגיע להסכמה עם השלטונות על אספקת מזון מסודר לגולים.

לאחר הכיבוש הבריטי שבו תושבי תל אביב לעיר, חודשה פעילות ועד השכונה ודיזנגוף נבחר מחדש לעמוד בראשו. בשנת 1921 הצליח דיזנגוף לשכנע את הנציב העליון להעניק לתל אביב מעמד מוניציפלי נפרד מיפו, ובשנת 1934 הוכרזה תל אביב כעיר. דיזנגוף פעל להקמת משטרה עירונית ובתי משפט עירוניים.

בשנת 1925 הזמין את מתכנן הערים הסקוטי, פטריק גדס, להכין תוכנית אב לתל אביב, שהתיחסה ברובה לשטחים שטרם נבנו באותה העת. בסוף אותה שנה התפטר דיזנגוף מתפקיד ראש העיר, לאחר שמועצת העיריה סירבה לאשר תשלומי הורים בבתי הספר העירוניים. הוא הוחלף על ידי דוד בלוך-בלומנפלד, אך נבחר מחדש לראשות העיר כעבור שלוש שנים (דצמבר 1928). בשנת 1929 הצליח לחלץ את העירייה ממשבר כלכלי עמוק ומאיום של פשיטת רגל. בתקופת הפרישה נבחר דיזנגוף למועצת עיריית יפו, ואף שימש בשנת 1928 כממלא מקום ראש עיריית יפו. כמו כן שימש בתקופה זאת כמנהל מחלקת ההתיישבות העירונית של ההנהלה הציונית.

כראש עיר שאהב את עירו וטיפח אותה, הוא התערב נמרצות בפיתוח העיר, עודד בניה מואצת, והגיע להסכמים עם שכונות סמוכות לסיפוחם לתל אביב. מדי יום היה עובר ברחובות העיר כשהוא רכוב על סוסו, לבדוק שהכל מתנהל כשורה. הוא גם הקפיד לעודד שמחת חיים בעיר, ונהג לרכב על סוסו בראש העדלאידע בכל חג פורים. דיזנגוף הצליח לשכנע אישי רוח דוגמת ביאליק, ואחד העם להתיישב בעיר, וכך תרם לדימויה כמרכז תרבותי.

לאחר מותה של אשתו האהובה בשנת 1930 הוא תרם את ביתו (שדרות רוטשילד 16) לרווחת הציבור כדי שישמש כמוזיאון לאמנות, השפיע על אמנים רבים לתרום את עבודותיהם לטובת המוזיאון ואף רכש בעצמו כ-240 יצירות בחוץ לארץ. המשיך להתגורר עד מותו בקומה העליונה של הבית.

דיזנגוף שימש בתפקידי נשיא כבוד באגודות רבות בתל אביב. החשובה שבהם היא אגודת "יריד המזרח", אותה ייסד בשנת 1932. בתחילה הוקם היריד בדרום העיר, ולאחר הצלחה זו הקימו מבנים קבועים שישמשו את היריד בצפון העיר. בשנת 1934 הוחלט על יריד בינלאומי גדול, ושנית כעבור שנתיים.

בשנת 1936, עם פרוץ המרד הערבי הגדול, סגרו הערבים את נמל יפו מתוך כוונה לשתק את התפתחות היישוב היהודי בארץ. דיזנגוף קיבל רשות לפתיחת נמל בעיר תל אביב, ולפני מותו הספיק לחנוך את המזח הראשון בנמל תל אביב.

דיזנגוף נפטר בסתיו שנת 1936. עוד בחייו נחשב כ"אבי העיר" (אם כי יש הטוענים שהוא טיפח במכוון דימוי זה, בין השאר על חשבונו של יוזם רעיון הקמת העיר, עקיבא אריה ויס). דיזנגוף פעל ליצירת הדימוי של תל אביב כ"עיר העברית הראשונה" בין השאר על ידי טיפוח השפה העברית, וחיוב כתיבת שלטים בעברית. דיזנגוף טיפח קשרים קרובים עם השלטונות (גם העות'מאנים וגם עם שלטונות המנדט), וגם עם ראשי עיריית יפו. הודות לקשרים אלה הצליח דיזנגוף לפתח את העיר ולהרחיב את גבולותיה, וגם לקבל סמכויות שמעט מאוד יישובים קיבלו (כמו שיטור ושיפוט עירוני).

הנצחתו--

לקראת יום הולדתו ה-70 של דיזנגוף החליטה העיריה על הקמתו של "גן מאיר", אך הגן נחנך רק כשמונה שנים לאחר פטירתו. רחוב דיזנגוף נקרא אף הוא על שמו (עוד בחייו). במרכז הרחוב הוקמה כיכר עם מזרקה בתוכה, אותה קראו על שם אשתו צינה, כיכר צינה דיזנגוף. לימים, הוחלפה המזרקה ביצירת אמנות של אש ומים מאת יעקב אגם. עיריית תל אביב-יפו מחלקת את פרס דיזנגוף לאמנות הפיסול והציור. שכונת קריית מאיר שנקראת על שמו הוקמה בשנת 1936 בסמוך לכיכר רבין.

בבית דיזנגוף הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. כיום משמשת הקומה הראשונה כמוזיאון היכל העצמאות והקומה השנייה כמכון לחקר התנ"ך.

במסגרת חגיגות 100 שנים לתל אביב הוסר ב27 במאי 2009 הלוט מעל הפסל של מאיר דיזנגוף הרוכב על סוסתו. הפסל, מעשה ידיו של הפסל דוד זונדלוביץ', נמצא בשדרות רוטשילד, מול בית דיזנגוף.

מקור: ויקיפדיה