לַחוָוה - ההתארגנות להתקוממות שהצילה את העיירה

העיירה לַחוָוה שבדרום בֶּלָרוּס נכבשה על ידי הנאצים ביולי 1941. למחרת הצטוו היהודים להקים "יוּדֶנרָאט", ללכת עם טלאי צהוב ולהתחיל בעבודות כפייה. לאחר כתשעה חודשים, בערב פסח 1942, רוכזו כל יהודי העיירה (כאלפיים) בגטו מצומצם שכלל 43 בתים בלבד.

בשלב זה החלה להתארגן קבוצה של חמישה חברים, שבראשה יצחק רוחצ'ין - מפקד בית"ר בעיירה. הקבוצה עסקה ברכישת נשק ובהכנת בני הנוער להתנגדות ברגע הקריטי. לאחר חודשיים כבר מנתה הקבוצה שלושים חברים, שהוכנסו בסוד העניינים וביניהם שלושה ילדים. חברי הקבוצה לא הצליחו להשיג נשק, מכיוון שבאזור כבר פעלו פרטיזנים, שהיו בעצמם חלשים ונזקקו לנשק ובנוסף לכול היו שונאי יהודים.

ההכנות להתקוממות לא היו לשווא, שכן בלילה שבין ה-2 ל-3 בספטמבר 1942 הקיפו את הגטו פלוגות המרצחים לקראת גירוש היהודים. בשלב זה ידעו יהודֵי הגטו שהם מגורשים לקראת מותם. כמה ימים קודם לכן החלה הקבוצה המחתרתית לתדרך את האנשים ליום פקודה. בהכירם את השוטרים האוקראיניים והמקומיים, העריכו המורדים  שהם ינסו ראשית לשדוד את בתי היהודים. כנגד כך היה רק פתרון אחד, והוא - לשרוף את הבתים. לפיכך מינו אחראי על כל אחד מהבתים המיועדים לשרֵפה.

ברגע שאנשי המחתרת ניסו להסביר לחלק מהיהודים את המשימה - שתחילה אינה נראית הגיונית - החלו להישמע קולות מתנגדים. אלה ניסו להתעלם מהאסון המתקרב וטענו כי כוחות המשטרה הגדולים מיועדים רק למעקב אחר היהודים. חלק מקהילת הגטו, ובמיוחד בעלי המקצועות הנדרשים על ידי הגרמנים שקיוו כי לא יגורשו, ניסו למנוע את השרֵפה. טיעוניהם היו כה חזקים, עד שחלק מחברי הקבוצה המחתרתית כמעט והשתכנעו.

בתשע בבוקר הקיפה את הגטו קבוצה של 400 אנשי אס.אס שהגיעו כתגבורת לשוטרים האוקראיניים והמקומיים, ולאחר שעה החל ניסיון הגירוש. ה"יודנראט", שתמכו במחתרת, פקדו להצית את בתי הגטו ולשרוף באש את הבתים. עשן סמיך כיסה את הגטו. המפקד יצחק רוחצ'ין הרג את הגרמני הראשון עם גרזן והספיק לקפוץ לנחל שזרם בעיירה, אך הוא נורה וטָבַע. שישה גרמנים נוספים נהרגו וכ-16 נפצעו, כשאת המרד מנהלים היהודים בעזרת גרזִנים, מוטות ורובים שהצליחו לחטוף.

האש והעשן בגטו הבוער וההתקפה הספונטנית של היהודים עוררו אצל הגרמנים פאניקה כללית. היהודים ניצלו את ההזדמנות ופרצו את גדרות הגטו ואת השער. תחת מטר האש ברחו מאות יהודים לביצות שביער. באותו יום ברחו כ-600 איש וביניהם זקנים, נשים וטף. רק 150 איש הצליחו להגיע לביצות ולאחר מכן להצטרף לשורות הפרטיזנים.

רבים מבין הבורחים מלַחוָוה נפלו בעת שירותם ביחידות הפרטיזנים או במסגרת השירות בצבא האדום. לאחר סיום המלחמה נותרו בחיים תשעים מאנשי לַחוָוה. אנשי לַחוָוה היו בין הראשונים שמרדו ברוצחים הנאציים כקהילה שלמה ומגובשת.

מבוסס על עיבוד מתוך עדותו של יצחק ליכטנשטיין באתר: