מנחם בגין

מנחם בגין 16 באוגוסט 1913 - 9 במרץ 1992) היה מפקד האצ"ל בתקופת המאבק בשלטון הבריטי, ראש תנועת החרות והליכוד, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל וחתן פרס נובל לשלום בשנת 1978.

בגין החל את דרכו הפוליטית כמנהיג ציוני בתנועת בית"ר במזרח אירופה. במלחמת העולם השנייה הוא נעצר על ידי המשטרה החשאית הסובייטית, הנ.ק.ו.ד.. בגין, שנשלח לגולאג, שוחרר יחד עם אזרחים פולנים נוספים והתגייס לצבא הפולני. בעת שירותו בצבא הפולני הוא הגיע לארץ ישראל ויצר קשרים עם האצ"ל. הוא הפך למפקד הארגון בסוף 1943; בארבע השנים בהן פיקד בגין על האצ"ל, ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות.

לאחר פירוק האצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את תנועת החרות, ובמשך שנים שימש מנהיגה הבלתי מעורער וכראש האופוזיציה. בגין התנגד חריפות להסכם השילומים של ישראל עם גרמניה, אך תמך בממשלה בעת מלחמות ישראל. הוא עלה לשלטון לאחר "המהפך" של 1977, חתם על הסכם השלום עם מצרים ועמד בראשות הממשלה בעת מלחמת שלום הגליל. ב-1983 התפטר בגין מתפקידו והסתגר בביתו. עד יום מותו, סירב בגין לפרט את המניעים שגרמו לו לפרוש.

ביוגרפיה-

נעוריו ותחילת דרכו--

מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק (בריסק) שבבלארוס (אז בתחומי האימפריה הרוסית, ובין שתי מלחמות העולם בתחומי פולין) ב-16 באוגוסט 1913, י"ג באב ה'תרע"ג, בו חלה שבת נחמו, ומכך נגזר שמו. הוריו היו חסיה לבית קוסובסקי וזאב-דוב. מקור השם בגין הוא מהמילה הרוסית "בֶּגוּן" - רץ. מנחם היה הבן הצעיר במשפחה, קדמו לו אחותו רחל, ילידת 1909, ואחיו הרצל, יליד 1911. אביו היה מזכיר הקהילה היהודית בעירו ואחד הראשונים שתמכו בהרצל ובציונות בקרב יהודי העיר, שהיו מושפעים מהרב חיים סולובייצ'יק, מתנגד חריף לציונות. בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם הוא התדרדר עם השנים. בהיות בגין עולל נאלצה המשפחה לנטוש את ביתם בשל מלחמת העולם הראשונה ונדדה בין כפרים במזרח פולין. עם תום המלחמה חזרה המשפחה אל ברסט ליטובסק, שסופחה לפולין. בגין החל את מסלול לימודיו, תחילה למד ב"חדר", ואחרי שנה עבר ל"תחכמוני", בית ספר עברי-דתי (בניגוד ל"תרבות" שהיה עברי-חילוני). לדבריו, כילד חלם להיות עורך דין 'כדי לעזור לחלכאים'. בהמשך למד בגימנסיה הממשלתית והמשיך ללמוד באוניברסיטת ורשה בפקולטה למשפטים. בזמן לימודיו התפרנס מהוראת שיעורים פרטיים.

כילד הצטרף עם אחיו ואחותו לתנועת השומר הצעיר, באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר. לאחר מספר שנים הצטרפו בני המשפחה לסניף החדש של תנועת בית"ר, שהוקם ב-1929. באותה שנה שמע לראשונה את המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי נואם בתיאטרון בעיר, ונכבש על ידי תורתו. הוא סיפר כי "קסמה לי בבית"ר הציונות השלמה, ארץ ישראל, ומדינה יהודית בקרוב בימינו". כאשר למד בגימנסיה היה נתקל לפרקים בביטויי אנטישמיות שהגיעו לידי אלימות. הוא למד מהנסיון ומן הצורך להתגוננות, ובאוניברסיטה נמנה בגין על מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודיים כנגד פורעים אנטישמים. בשנת 1935 סיים את לימודיו כמשפטן.

מנהיג ציוני בבית"ר--

בהדרגה טיפס בגין בסולם התפקידים בבית"ר. הוא התמנה למפקד מחוז בריסק והיה לאחד מתשעת קציני נציבות בית"ר בפולין, מרכזה הגדול ביותר של התנועה העולמית. ב-1935 חל הכינוס העולמי השני של התנועה. בגין בן ה-22 הגיע לידי פולמוס של ממש מול זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר. הייתה זו תקופה בה נרגעו מעט הרוחות שפרצו לאחר רצח חיים ארלוזורוב. בגין פנה אליו בנאום: "אדוני אולי שכח, כי בן-גוריון קרא לו 'ולדימיר היטלר', אבל זכרוננו טוב יותר'. על כך ענה לו ז'בוטינסקי: "לעולם לא אשכח כי אנשים כמו בן-גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו פעם את מדי הגדודים, נלחמו יחד איתי. אני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו ללבוש את המדים האלה שוב ולהלחם". למרות המחלוקת מחא ז'בוטינסקי כף לנאומו של בגין והתנבא כי יגיע לגדולות.

לאחר מכן הרבה בגין להשמיע את קולו בכינוסים שונים של יהודים וציונים, ובנוסף פרסם מאמרים בבטאוני התנועה הרוויזיוניסטית. בשנת 1937 ארגן הפגנה מול שגרירות הממלכה המאוחדת בפולין כדי שיתאפשר ליותר חברי בית"ר לעלות אל ארץ ישראל (אישורי העלייה אז חולקו לפי השתייכות מפלגתית-תנועתית). על כך נאסר וישב בכלא 6 שבועות בחברת פושעים פליליים ופוליטיים. ישיבתו בכלא הגבירה את יוקרתו בתנועה.

בכינוס העולמי השלישי של בית"ר הגיע להתנגשות חריפה יותר מול ז'בוטינסקי. בגין היה נציגו של הזרם המקסימליסטי-אקטיביסטי בקרב הרוויזיוניסטים, והוא הביא את טענתם כי על התנועה לשנות את דרכיה ולעבור מעשייה מדינית אל מישור צבאי ולוחמני: "אחרי הציונות הפוליטית והמעשית, אנו ניצבים לפני עידן הציונות הצבאית. עלינו לצבור כוח שלא יהיה תלוי בחסדי זרים". כמו כן הציע בגין תיקון לנסוח "הנדר הבית"רי" אותו כתב ז'בוטינסקי. תיקונו התקבל - לאחר השורה "אכין זרועי להגנת עמי" הוחלף האמור "ולא אשא זרועי אלא להגנה" ב-"ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התנגד לבגין ואף אמר על נאומו של בגין שהוא כמו "רעש של חריקת הדלת", אולם אהד את עקשנותו. ב-1937 נשלח בגין, בהוראתו, לבסס את התנועה בצ'כוסלובקיה, ובמרץ 1939 החליף בגין את אהרון פרופס בתפקיד נציב בית"ר בפולין. בגין היה אחראי על למעלה מ-70 אלף צעירי התנועה בארצו. במאי אותה שנה נשא לאשה את עליזה (אליציה) ארנולד, אותה פגש בבית אביה, תורם למפלגה הרוויזיוניסטית, בעיר דרוהוביץ' בגליציה, מקום בו בגין השתלם במשפטים. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתו, בה נכחו מאות בית"רים ומכרים.

במלחמת העולם השנייה--

ארבעה חודשים אחרי כן, בספטמבר 1939, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. בזמן הקצר שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בגין בהכנת בית"רים לעלייה לארץ ישראל. הקבוצה הבית"רית האחרונה, ועימה בגין, הגיעה אל העיירה רומני סניאטין הסמוכה לגבול ושם נתקעה. הם נאלצו לחזור לוורשה, אך הגרמנים כבר עמדו אותה עת בשערי העיר. יחד עם רעייתו ועם נתן ילין מור , עזבו ב-6 בספטמבר את ורשה. הרכבת בה נסעו נתקעה, והם נאלצו להמשיך את המסע בעגלות וברגליהם. בלבוב עצרו הסובייטים את בגין, אך לאחר מכן שוחרר. משם הגיעו הארבעה אל וילנה אשר הייתה בשליטת ליטא תחת פיקוח סובייטי. בעיר זו, אשר בית"רים רבים מפולין מצאו בה מפלט באותה עת, המשיך בגין בניסיונות לארגנם לעלייה. עבור אלפי הבית"רים התקבלו שני סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) בלבד, ובגין סירב לקבל את זה שיועד עבורו. בהמשך הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. בגין, ד"ר ישראל אלדד ורעיותיהם הסתתרו בשני חדרים ששכרו בבית משפחה קתולית בוילנה.

ב-20 בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ.ק.ו.ד., והובל אל כלא לוקישקי. שם נחקר על תפקידו כנציב בית"ר כשהוא מואשם, למרבה האירוניה, על ששיתף פעולה עם האימפריאליזם הבריטי. הוא הורשע על ידי "ועדה מיוחדת המייעצת לידי המינסטריון העממי לענייני פנים" על היותו גורם מסוכן לחברה, ועונשו נקבע לשמונה שנים ב"מחנה עבודה מתקן". ב-1 ביוני 1941 נשלח בגין לרפובליקת קומי בצפון רוסיה האירופית. הוא הגיע אל מחנה העבודה פֶּ‏צ'ורה, ושם החל לעסוק בעבודת פרך מענה של סלילת כבישים ברחבי הטייגה הקפואה. על החקירה והשהות במחנה כתב בספרו האוטוביוגרפי "לילות לבנים". אולם בגין שוחרר מוקדם מהצפוי בשל הסכם שנחתם בין סטלין לראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, לפיו תשחרר רוסיה את אסיריה הפולנים, ויוקם צבא פולני שיילחם לצידה נגד גרמניה.

בגין, אשר היה במצב של תשישות, התגייס לצבא אנדרס, ותחת פיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס הגיע, במאי 1942, דרך איראן ועיראק אל ארץ ישראל. היו יהודים רבים שניצלו את המעבר בארץ ישראל כדי לערוק משורות הצבא, אולם בגין סירב להפצרות חבריו משכבר הימים לנטוש את הצבא מבלי שישוחרר כדין. הוא שירת כשנה וחצי ובחצי השנה האחרונה גם שימש נציב בית"ר בארץ ישראל, תוך קיום מגע הדוק עם מחתרת האצ"ל. בזמן המלחמה קיים הארגון "שביתת נשק" במלחמתו בבריטים. לאחר שמפקדו דוד רזיאל נפל בפעילות מבצעית מטעם הבריטים בעיראק ב-1941, הגיע הארגון לשפל מבחינת היקף פעילותו. יעקב מרידור אשר כיהן כמפקד הארגון לאחר רזיאל, אמר לאנשי מפקדתו כי בגין הוא האיש הנחוץ לעמוד בראש לפני המערכה העתידית בה יפתח האצ"ל.

הוריו ואחיו של בגין, אשר נשארו בבריסק, נרצחו על ידי הגרמנים לאחר שהללו כבשו (מחדש) את העיר ב-23 ביוני 1941.

מפקד האצ"ל--

אריה בן אליעזר יזם מהלך לשחרור מספר חיילים יהודים, ובהם בגין, מהצבא הפולני. לאחר מספר שבועות של משא ומתן יצאו ארבעה חיילים, ובגין בתוכם, לחופשה ללא תשלום שאינה מוקצבת בזמן, ממנה לא חזר מעולם. בסוף 1943, בהיותו בן 30 עזב כטוראי את הצבא והפך למפקד האצ"ל.

בגין החל בארגון מחדש של המחתרת. לסגנו מינה את מרידור והמפקדה צומצמה לשלושה: בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי (לוי). כינויו המחתרתי הראשון של בגין היה "בן דוד". ב-1 בפברואר 1944 פורסם הכרוז הראשון בו ניכרת רוחו של מנחם בגין. הייתה זו "הכרזת המרד". בכרוז, תחת הכותרת "אל העם העברי בציון", הואשם השלטון הבריטי כי למרות סיועו של היישוב העברי, בגד זה באומה העברית ובציונות הממלכתית ולכן אין לאומה מנוס פרט למלחמה ישירה נגדו. נאמר בו "נלחם, כל יהודי במולדת ילחם, - אלוהי ישראל, אל צבאות, יהיה בעזרנו. אין נסיגה, חרות - או מות. חומת ברזל תיצרו סביב הנוער הלוחם שלכם".

בארבע השנים בהן פיקד בגין על האצ"ל, ביצע הארגון קרוב ל-300 פעולות. בולטות ביניהן היו פיצוץ מלון המלך דוד ביולי 1946, באגף בו שכן מרכז השלטון הבריטי, פריצת כלא עכו ושחרור אסירי אצ"ל ולח"י ממנו במאי 1947, ומבצע האצ"ל בכיבוש יפו.

הבריטים לא הצליחו לתפוס את בגין. בתחילת המרד הוא התגורר עם אשתו ובנו הקטן בבית בשכונת חסידוף ליד פתח תקוה והחליף את שמו ל"ישראל הלפרין". ליד הבית ברחוב צירלסון 15 בו התגורר במשך 9 חודשים, מוצב שלט המספר על כך. לאחר מכן עבר לצפון תל אביב, לרחוב יהושע בן נון ,שם התחפש לאברך בישיבה ונטל לעצמו את השם "רבי ישראל ססובר".

בגין קבע סייגים נוקשים למלחמת בשלטון הבריטי. המלחמה לפי שיטתו כוונה אל הצבא, חייליו ומתקני השלטון. מבחינתו צריך היה להימנע מכל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. עם זאת היו גם קורבנות רבים מקרב הבריטים, הערבים והיהודים. כתגובה, פתח היישוב ובראשו ארגון ההגנה ב"סזון", מעשי רדיפה נגד אנשי האצ"ל שלא קיבל את מרות הנהגת היישוב. בגין נתן הוראה חד משמעית לאנשי הארגון "לא תהיה מלחמת אחים". הוא אסר להגיב באלימות על המאסרים והכליאות שנגרמו כתוצאה ממעשי יריבי האצ"ל ביישוב היהודי והורה להבליג על כך.

בגין ראה את הוצאתם להורג של אנשי האצ"ל על ידי השלטון הבריטי (עולי הגרדום) בחומרה. ביולי 1947, לאחר שנפסק גזר דין מוות לשלושה אנשי אצ"ל, חטף האצ"ל שני סמלים ("סרג'נטים") בריטים (שהיו למעשה מודיעים של ההגנה) והודיע שתליית אנשיו תגרור את תליית שני הבריטים. ב31 ביולי 1947, לאחר שהבריטים העלו לגרדום את יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, נתן בגין את ההוראה לתלות את שני הסמלים הבריטים. הבריטים הפסיקו את העליות לגרדום בארץ ישראל עד לעזיבתם.

במאי 1948 תם המנדט הבריטי על ארץ ישראל. קיים ויכוח ער בין היסטוריונים עד כמה היו הפעולות הצבאיות של המחתרת גורם אשר זירז את יציאת הבריטים מהארץ והעלה את המאבק לעצמאות יהודית על סדר היום של המדיניות העולמית.

ביום שלמחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, נשא בגין את קריאתו האחרונה לחבריו במחתרת דרך תחנת השידור של האצ"ל, "קול ציון הלוחמת". בין היתר אמר בה: קמה מדינת ישראל. והיא קמה "רק כך": בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום... הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא... הפרס האמיתי שלנו יהיה כשנזכה - אם נשוב חיים מן החזית - לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עבריים משחקים לאין מחריד, ומעל ראשיהם הפעוטים, החביבים מכל חביב, חג אווירון עברי, ומולם בא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת עברית. אהה, אחים, היש אושר גדול מאושר זה?

ב-1 ביוני 1948 חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של האצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות האצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון.

אירוע כאוב היה פרשת "אלטלנה" ב-22 ביוני 1948. ה"אלטלנה" הייתה ספינת נשק של האצ"ל, ולאחר שהאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה, ודוד בן-גוריון החליט לפעול בתקיפות נגדם. בגין ניסה לגרום לכך שאחוז מסוים מהנשק שעל סיפון האנייה יגיע ללוחמי האצ"ל בירושלים (אשר פורמלית לא נחשבה עדיין לחלק ממדינת ישראל). הוא עלה על סיפונה של האנייה בכפר ויתקין לאחר שניתן לה האולטימטום להסכים למסור את כל נשקה לממשלה בתוך 10 דקות. הוא נשאר על הסיפון גם כשהופגזה מול חופי תל אביב והחלה לעלות בלהבות. לוחמי האצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש למלחמת אזרחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו "המרד". מפקד הספינה, אליהו לנקין, סיפר: "כפשטו הלהבות על הספינה, החלו להגיע סירות חילוץ מן החוף, רובן חסקות, שבחוריהן סיכנו נפשם תחת מטר הכדורים. הם צעקו: "איפה הזקן? הורידו את הזקן!", כוונתם הייתה לבגין שניצח אותה שעה על הצלת הפצועים והורדתם מהאניה. רק לאחר שהורד הפצוע האחרון, הוא הסכים להתפנות מהסיפון". לפי גרסה אחרת הוא נזרק לים על ידי אנשי האונייה. בקרבות סביב האניה נפלו ששה-עשר חברי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

לאחר מכן נאם על כך בגין נאום "אני מאשים" בתחנת הרדיו של האצ"ל וכשהוא מתייפח מבכי הורה על כניעה ללא תנאי של האצ"ל.

עם סיומו של המנדט הבריטי עלה בגין מן המחתרת. נאום פומבי ראשון נשא בגין בירושלים. נאומו הגלוי השני התקיים בתל אביב ב-14 באוגוסט, בבית הקולנוע הגדול "גן רינה" ברחוב בן יהודה. אלפים רבים, לפי הערכת העיתונים 15,000, הגיעו לצפות בגלוי במי שהיה מפקד מחתרת חשאית, ולפני כן רק נשמע קולו ברדיו. כאשר עלה לבמה התקבל במחיאות כף רמות. הוא פתח במילים: "שלום לך תל אביב תכלת-לבן", אותן מילים בהם היה פותח ז'בוטינסקי את נאומיו בתל אביב, אשר תמונתו הגדולה הייתה תלויה על הבמה.

מנהיג "חרות" וראש האופוזיציה--

עם פירוק האצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את "תנועת החרות - מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי" ועמד בראשה. המפלגה אימצה קו שנחשב אז ימני קיצוני, ובין היתר תבעה את החזרה מההסכמה לתוכנית החלוקה. סיסמתה תאמה את קו האצ"ל, "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בדצמבר 1948 ביקר בארצות הברית, ובתגובה פרסמו אישים כאלברט איינשטיין, חנה ארנדט וסידני הוק עצומה נגדו ונגד תנועת החרות אותה כינו "פשיסיטית".

בבחירות לכנסת הראשונה זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים, 14 מושבים בכנסת. בן-גוריון אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונצנזוס הלאומי. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חרות ובלי מק"י". בן-גוריון התייחס לבגין בזלזול, ובנאומיו בכנסת נמנע אף מלקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת באדר". בבחירות לכנסת השנייה ביולי 1951 זכתה רשימת חרות לשמונה מושבים בלבד ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והתבודד תקופה ארוכה.

במשך השנים נודע בגין בכושרו הרטורי ובנאומיו חוצבי הלהבות, אשר כללו תוכן נוקב וריתקו תשומת לב רבה. מתנגדיו גרסו כי היה דמגוג. באזני ילידי הארץ נשמעה צורת התבטאותו כמוזרה לעתים, כפי שעולה מספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז בו הוא מתאר נאום של בגין בשנות ה-50 בקולנוע אדיסון (ראו עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר, 2002, עמודים 479 - 481).

היה מקרה אחד שבו מרד נגד שלטון החוק: היה זה בינואר 1952, עת נדון בכנסת הסכם השילומים עם גרמניה. אז החליט בגין לשוב לזירה הפוליטית. בן-גוריון ראה בהסכם הזדמנות לקבל מימון למפעלים הגדולים של קליטת העלייה וביסוס המדינה הצעירה. בגין ראה בהסכם מתן לגיטימציה וסליחה לגרועים שבאויבי עם ישראל מעולם, ובגידה בקורבנות השואה. ביום 9 בינואר 1952, שבו עמדה הכנסת לאשר את ההסכם, עמד בגין בראש הפגנת ענק כנגד ההסכם, שנערכה בכיכר ציון בירושלים. בנאומו אמר בין השאר: כאשר יריתם בי בתותח [הכוונה להפגזת אלטלנה], נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה. אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון.

ההפגנה יצאה לכיוון בניין הכנסת בבית פרומין, והידרדרה לאלימות. רבים מהמפגינים נעצרו ובגין הורחק מהכנסת לשלושה חודשים. חרף התנגדותו של בגין אישרה הכנסת את הסכם השילומים. לימים הודה בגין כי נכשל, אך הוסיף: "הייתה זו השפלה לאין שיעור לעם היהודי, אלמלא קמה בתוכו התנגדות לאותו הסכם, שהיה כדבר אזהרתנו, להסכם של טיהור ופיוס עם העם הגרמני, משמידם של ששה מיליונים יהודים. במידה שתרמתי להתנגדות זאת, מאז ועד היום, הנני גאה כל כך".

לקראת הבחירות לכנסת השלישית, שנערכו בשנת 1955, עמד בראש אספות שבהן נכחו לעתים אף 5,000 אנשים אשר נמשכו לשמוע את דבריו, ובהן נאם בחריפות כנגד מה שטען שהיא שחיתות ממסדית של מפא"י. לעתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הרי שכסף זה לא הגיע אל האזרחים. במערכת בחירות זו זכתה חרות ב-15 מושבים. ב-1956, ערב מבצע קדש, על אף היריבות בינו לבין בן-גוריון, הוזמן בגין אל בית ראש הממשלה ושותף בפרטי התוכנית שרבים משרי הממשלה לא שותפו בה. ביוני 1959 נחשפה עסקת מכירת נשק בהיקף גדול מישראל לגרמניה המערבית. החשיפה עוררה סערה גדולה בארץ ובעולם. נגד היוזמה יצאו סיעת אחדות העבודה, מפלגות הדתיים וחרות. בנאומו אמר בגין: "ההידרדרות לתהום כה עמוקה היא עד אשר לתהום, מבחינה מוסרית, אין עוד תחתית."

בנובמבר 1961 החלו מגעים בין ראש סיעת חרות, יוחנן באדר לבין נציגי המפלגה הליברלית בהנהגת יוסף ספיר לגבי איחוד.

במהלך כהונתו בכנסת נטה בגין להתנגד בשימוש בתקנות לשעת חירום המנדטוריות, בהן השתמש הממשל הבריטי כנגד האצ"ל. כך, למשל, הוא נאם בכנסת ב-1962 למען ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל שהטילה המדינה באמצעותם לאחר מלחמת העצמאות.

הן בבחירות לכנסת הרביעית והן בבחירות לכנסת החמישית זכתה חרות בהנהגת בגין ב-17 מושבים בכנסת.

בשנת 1964 השתתף בגין בהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ, שציווה שיועלו ארצה רק "בפקודת ממשלה עברית". הדבר התבצע ביוזמתו של ראש הממשלה לוי אשכול. בכך ניתן לראות שלב ראשון בקבלת בגין וחרות כשותפים לגיטימיים.

ב-19 באוגוסט 1965 הגיש השגריר המיועד של גרמניה המערבית לישראל כתב האמנה לנשיא זלמן שזר. מינוי שגריר גרמני בישראל עורר סערה ציבורית קשה. אלפי סטודנטים התעמתו עם שוטרים בירושלים, ומאות חברי השומר הצעיר הפגינו בכיכר הרברט סמואל בתל אביב. בגין הנרגש נשא נאום בפני 5000 איש, וטען כי האירוע מהווה בגידה במיליון וחצי ילדים קורבנות השואה.

בשנת 1965 עמד בגין בראש איחוד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בעוד ששתי המפלגות לחוד היו בעלות שבעה עשר מנדטים כל אחת בכנסת היוצאת, זכו המפלגה המאוחדת בבחירות לכנסת השישית לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר נחשב לכישלון. ביוני 1966, בוועידת תנועת חרות, קרא אהוד אולמרט הצעיר לבגין להסיק מסקנות בעקבות הכשלון בבחירות. הקהל זעם על האמירה של אולמרט, אולם בגין מחא לו כף, והודיע בהמשך על התפטרותו מתפקיד ראשות התנועה. המשבר בתנועה נמשך עד שהמפלגה התפצלה בפברואר 1967. שמואל תמיר, אליעזר שוסטק ותומכיהם הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". לאחר מכן, חזר בגין לתפקידו. הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד שפרש סופית.

במאי 1967, בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף בגין לממשלה של לוי אשכול, בתפקיד שר בלי תיק, וכך לראשונה היה חבר ממשלה, ועימו יוסף ספיר. בגין הציע לאשכול להזמין את בן-גוריון שיעמוד בראשות הממשלה, אולם ההצעה נדחתה. הייתה זו ממשלת הליכוד הלאומי הראשונה בתולדות המדינה. יחד עמו הצטרף משה דיין בתפקיד שר הביטחון. בכך שצורף, נפרצה "חומת הבדידות" סביב בגין ותנועתו. יחד עם יגאל אלון, הגיעה היוזמה לקיים את הדיון בו התקבלה ההחלטה ההיסטורית לשחרר את מזרח ירושלים. ביוני 1967 הכריז בגין בישיבת סיעת גח"ל שאסור להחזיר את השטחים שנכבשו: "איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו". ב-16 בדצמבר 1968 הציע בגין לאשכול ליישב את השטחים המוחזקים. הוא ביקש כי יינתן ליהודים להתיישב בכל השטחים והערים בגדה, כולל בשכם, ג'נין וחברון. באוגוסט 1970, עת עמדה בראשות הממשלה גולדה מאיר לאחר פטירתו של אשכול, פרש בגין עם שרי גח"ל מהממשלה לאור סירובם לקבל את יוזמת רוג'רס השנייה שכללה התחייבות לקבלת החלטת מועצת הביטחון 242.

בחודש ספטמבר 1973 נתן בגין את ידו להקמת מפלגת הליכוד שאותה יזם אריאל שרון. המפלגה הייתה צירוף של גח"ל, "הרשימה הממלכתית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ו"המרכז החופשי". הבחירות נועדו לאוקטובר באותה שנה, אך נדחו לדצמבר עקב מלחמת יום הכיפורים. בבחירות לכנסת השמינית שהתקיימו זמן קצר לאחר תום מלחמת יום הכיפורים זכה הליכוד ב-39 מושבים, ואילו "המערך" (השני) ב-51. בעקבות הבחירות חזרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרכיבה ממשלה, אך התפטרה כעבור חודשים אחדים בלחץ הציבור. בגין וסיעתו נותרו באופוזיציה.

בתקופת כהונתו של יצחק רבין, שהתמנה לראש הממשלה לאחר התפטרותה של גולדה מאיר, התנהל משא ומתן עם מצרים ועם סוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם עם מצרים נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקאי, במסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין סוערות שבהן נשא מנחם בגין נאומים נחרצים נגד ההסכם.

באותה תקופה אירעה פרשת קרן תל חי. קרן תל חי היא קרן לגיוס והקצאת כספים אשר שימשה את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. במהלך שנת 1975 התברר לראשי תנועת החרות הנדהמים כי הקרן עומדת לקרוס תחת גל של חובות אדירים שמקורם היה בהלוואות בריבית קצוצה אשר נלקחו בשוק האפור במשך מספר שנים ואשר "גולגלו" על ידי לקיחת הלוואות אחרות. חלק מהמלווים היו אנשי תנועה ותיקים שפותו להלוות לקרן תמורת הבטחה לריביות גבוהות. לנוכח החשש מהשפעת הקריסה על תנועת החרות והליכוד, נחלץ בגין לפעולות שיקום. חלק גדול ממצודת זאב, מקום משכנה של תנועת החרות וזרועותיה, הושכר לגופים פרטיים. נמכר כמעט כל הרכוש של קרן תל חי לרבות מבנים ומגרשים ששימשו את התנועה, תנועת בית"ר ומרכז הספורט. בגין יצא למסע התרמות אינטנסיבי בין עשירי היהדות בארץ ובעולם ונערכו הסדרי החזרת חובות עם הלווים הפרטיים שהשקיעו את כספם בקרן. סמוך לבחירות של שנת 1977, הצליח בגין לייצב את מצבה של הקרן אף כי חיסול החובות נמשך עוד שנים אחדות לאחר מכן.

סמוך לבחירות שהוקדמו במה שכונה "התרגיל המבריק", באפריל 1977, לקה בגין בהתקף לב קשה ולכן כמעט לא היה מעורב במסע הבחירות בשנה זאת. את רוב העבודה ביצע עזר ויצמן.

ה"מהפך"--

למרות הכישלונות הרבים במערכות הבחירות, לא נואש בגין והיה אופטימי. הוא אמנם העריך את חשיבותה הפרלמנטרית של האופוזיציה ומפורסמת אימרתו "לשרת את העם באופוזיציה", אך עם זאת נשא עיניו לשלטון וצוטט כאומר: "אפשר להיכשל בבחירות גם 20 פעם ולזכות בפעם ה-21", וכן "מאופוזיציה ראשית לראשות הממשלה". בגין היה משקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות רבות, ונשא עשרות אם לא מאות נאומים פומביים. עם השנים גדלה התמיכה בראשות הגופים הפוליטיים בהם עמד לצד רצון להחליף את השלטון. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות או מקופחות על ידי ה"השלטון האלטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות" ובהזדמנויות רבות שטח תוכניות לצמצום העוני. במשך השנים אוכלוסייה של אנשי המעברות ומשפחותיהם שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי חברו אל הגרעין של הרוויזיוניסטים ויוצאי המחתרת אשר היו מוקצים ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה- 30, קיבלו התייחסות של "פורשים", ומורשת לחימתם לא זכתה להתייחסות. בגין הביא לפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש קיבוץ, בעל תרבות אירופאית, אלא דווקא "היהודי", על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי - עדתי אל תנועות העבודה והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה.

ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית שבהן ניצח בגין, וכן מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה. בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ל-32 מנדטים וד"ש, בראשה עמד יגאל ידין ל-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצא מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו. עבור בגין, ליל הבחירות היה מהגדולים שבחייו. הוא צפה עד אמצע הליל בתוצאות הבחירות בביתו. אל "בית ז'בוטינסקי", משכנה של תנועת החרות בתל אביב, הגיע רק לאחר ששוכנע מעל לכל ספק כי התחולל המהפך. בשעה 3:30 נשא דברים נרגשים: היום חל מפנה בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו... תלמידיו, שבשם תורתו ולמען הגשמתה נלחמו לשחרור האומה, המשיכו בסובלנות, ומתוך אמונה שלמה בדמוקרטיה, לשאוף לשנות את פני הדברים במדינתנו. בפתק הבוחר, ורק בפתק הבוחר, הגענו עד היום...

לאחר מכן ציטט קטע מתוך נאום גטיסברג של אברהם לינקולן (אודות "שלטון העם, על ידי העם, למען העם") וקרא למנהיגי ירדן ומצרים לבוא לידי משא ומתן על שלום. בגין גם הזמין לבמה את רעייתו עליזה, ובפראפראזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו אמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים". המהפך הפתיע הן את אזרחי המדינה והן את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראש הממשלה המיועד כ"קנאי שאינו מתפשר" ו"פאנאט נוקשה". הבריטים התקוממו על כך במיוחד בזוכרם את מלחמת ארגונו של בגין "הטרוריסט" בהם. ב-7 ביוני הטיל הנשיא אפרים קציר על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה. לאחר מכן הלך בגין אל הכותל, קרא תהילים, אמר קדיש על משפחתו שנספתה בשואה ונשק לאבניו. משם המשיך אל בית הרב צבי יהודה קוק כדי לקבל את ברכתו. ב-20 ביוני הציג את ממשלתו בפני הכנסת: 63 הצביעו בעדה (נציגי הליכוד ושלומציון, המפד"ל, אגודת ישראל ומשה דיין), ו-53 התנגדו. בהמשך הצטרפה לממשלה גם ד"ש, והתמיכה בממשלה הייתה רחבה, לפחות לתקופה מה, עד התפוררות ד"ש. ב-12 ביוני, עוד לפני הצגת ממשלתו בכנסת, הודיע בגין על החלטתו להעניק מקלט בישראל ל-66 פליטים, שנמלטו מוייטנאם, נימשו על ידי אוניות משא ישראליות, ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם.

כראש ממשלה--

בעת הרכבת ממשלתו הראשונה, הסעיר בגין את הרוחות כאשר מינה כשר חוץ את משה דיין, ממנהיגי תנועת העבודה. סערה נוספת עורר כשהכריז בעת ביקור בהתנחלות אלון מורה: "בעתיד הקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". ההסכם הקואליציוני עם המפלגות הדתיות שינה כמה דברים ב"סטטוס קוו": 1- פטור לנשים משירות צבאי על סמך הצהרת דתיות בלבד. 2-הסרת הסף על מספר תלמידי הישיבה המקבלים "דחיית שירות" מגיוס לצה"ל (בפועל פטור). 3-הגדלה ניכרת של התיקצוב הממשלתי לישיבות. ביקורת נמתחה על בגין, בתחילת דרכו כראש ממשלה, כאשר כיהן גם כשר המשפטים, על שהמליץ בפני הנשיא קציר להעניק חנינה לבנקאי יהושע בן ציון.

זמן קצר לאחר הבחירות יצא בגין לביקור בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר, בין השאר כדי לבסס את מעמדו וכדי להשיג את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בגין נפגש עם רבנים שונים, בהם הרבי מליובאוויטש. בערב תשעה באב הוא ועוזריו הגיעו אל בית כנסת ואמרו קינות, צעדים לא אופיניים לראשי ממשלה קודמים. בגין גם הנהיג סגנון חדש. הוא נהג להפגין נימוסים וגינונים "פולניים" (כמו חיבוקים ונשיקות). ביטויים כגון "בעזרת השם" היו שכיחים בדבריו לצד הפגנת מחוות מסורתיות. לדוגמה הייתה חשוב לו שמירת השבת במישור הציבורי הפומבי. כאמור לעיל גם הטקסיות שנלוותה לעלייתו לשלטון הייתה משופעת מאוד בסמליות דתית.

הסכם שלום עם מצרים--

אחד ממעשיו הזכורים ביותר של בגין הוא חתימת הסכם השלום עם מצרים.

ראשיתו היה בביקור של בגין ברומניה, שבו נפגש עם הנשיא ניקולאה צ'אושסקו באוגוסט 1977, ובמגעים חשאיים של משה דיין במרוקו עם סגן נשיא מצרים, חסן תוהמי, בספטמבר. סבורים כי סאדאת הגיע למסקנה כי בגין, על אישיותו ואמינותו, מתאים לשותפות להסכם, שכן דווקא הוא אשר הושמץ מרבית חייו כ"מחרחר מלחמה" ו"קנאי" ישאף להגיע להסכם ויוכל לבצע ויתורים מפליגים. ב-9 בנובמבר 1977 הכריז סאדאת במועצת העם המצרית: "אני נכון ללכת אליהם לביתם, לכנסת עצמה ולהתווכח איתם". בגין ענה בפניה באנגלית לעם המצרי: "הבה נאמר איש לרעהו, והבה תהיה זו שבועה אילמת בין שני העמים, של מצרים ושל ישראל: לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם". שבוע מאוחר יותר, ב-19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו של סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. מעל בימת הכנסת הכריז סאדאת כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד.

ב-25 בדצמבר 1977 הגיע בגין לביקור ראשון במצרים, מלווה בשר הביטחון עזר ויצמן ושר החוץ משה דיין. באיסמעיליה נפגש עם הנשיא סאדאת.

תוכנית השלום עוררה כלפי בגין ביקורת קשה, ובייחוד בתוך מפלגתו, מאחר שהיה כרוך בה ויתור על רוב שטחה של סיני וכן מתן אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון וחבל עזה. למתנגדיו ענה בגין: "איני זקוק לתעודת כשרות על נאמנותי לארץ ישראל לא מ'גוש אמונים' ולא מאנשים מסוימים בתנועת החרות". מימין אמר עליו יובל נאמן: "בחלומותי השחורים לא תיארתי לעצמי שבגין יביא לאותם מצבים שנגדם נלחם כל חייו". לעומתו אמר על כך יצחק רבין: "לבגין יש יתרון בכך, שכראש ממשלה אין לו בגין באופוזיציה".

המשא ומתן נתקל בקשיים, אך קיבל קיבל תנופה מחודשת בוועידת הפסגה בקמפ דייוויד במשך 11 יום בספטמבר 1978. הסכמי המסגרת, שכונו "הסכמי קמפ דייוויד", כללו ויתורים לא מעטים דווקא מהצד הישראלי. הגדול שבהם היה נסיגה מלאה, בשלבים, מכל שטחי סיני. בין היתר עתידים היו לפנות את מושב נאות סיני אשר אליו הצטרף בגין כחבר בתחילתה של אותה שנה. ב-28 בספטמבר 1978 אישרה הכנסת את הסכם המסגרת ברוב של 84 תומכים מול 19 מתנגדים ו-17 נמנעים. לפני חתימת ההסכם הסופי זכה בגין לכבוד רב מצד הקהילה הבינלאומית, בקבלו את פרס נובל לשלום לשנת 1978 יחד עם סאדאת, ביום ה-10 בדצמבר. את נאומו באותו מעמד פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר שנפטרה יומיים לפני כן, הוא המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית המועצות. בין היתר אמר: "הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבידות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו".

ביום 26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הסכם השלום הראשון שנחתם עם מדינה ערבית. ב-6 באוקטובר 1981, עת כבר עמד בגין בראש ממשלתו השנייה, נרצח סאדאת במהלך מצעד בקהיר לציון "מלחמת אוקטובר". הדבר עורר חשש לגבי הסכם השלום, אך בגין הכריז כי פינוי סיני יושלם במועד שנקבע. פינויים של היישובים הישראלים, ובהם העיר ימית, אכן יצא אל הפועל. עם זאת בין ישראל למצרים, תחת שלטונו של חוסני מובארק, שרר בהמשך מה שכינו "שלום קר".

בתחום הכלכלי-חברתי--

מדיניותו הכלכלית והחברתית של בגין נגזרה מהיותו של הליכוד איחוד בין המפלגה הליברלית שדגלה בליברליזם כלכלי ושוק חופשי, עם צמצום דרסטי של המעורבות הממשלתית בניהול המשק ותנועת החרות, שאמצה את משנת זאב ז'בוטינסקי וסלדה אף היא מ"סוציאליזם". בגין התבטא על מחויבותו לעקרונות של "צדק סוציאלי" כך: "צמצום אי השוויון הוא בהתקרבות בלתי פוסקת של הקצוות החברתיים, התקרבות לא בכיוון "מלמעלה למטה" המביא בהכרח לירידה ונסיגה כלכלית, אלא בכיוון "מלמטה למעלה" המביא לעלייה והתקדמות... הקידמה הכלכלית והחברתית לא תתבטא בביטול המותרות כי אם בתהליך של ביטול מושג המותרות, על ידי הפיכתם המתמדת למצרכים הנדרשים על ידי הכול והנרכשים על ידי הכל." אולם קשה לומר כי היו לבגין תוכניות מוגדרות כיצד להגשים זאת.

בגין התקשה בניווט מדיניותו הכלכלית, ולאורך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה החליף בזה אחר זה שלושה שרי אוצר, כולם התפטרו מקץ זמן קצר משכשלו ליישם את המדיניות המוצהרת של הבראת המשק. עם הקמת ממשלתו מינה בגין לתפקיד את סגנו שמחה ארליך, ראש החטיבה הליברלית בליכוד, כדי שיגשים את מצע הליברליזם הכלכלי של הליכוד. ארליך הגה והנהיג תוכנית ליברליזציה מקיפה לכלכלת ישראל, שנועדה לשחרר את המשק מכבלי הסוציאליזם והמעורבות הממשלתית שאפיינו אותו עד אז. התוכנית, שנודעה בשם "המהפך הכלכלי", הסירה את המגבלות על החזקת מט"ח וסחר בו, ניידה את שער החליפין כך שייקבע בידי כוחות השוק ולא בידי הממשלה, וביטלה את מס הנסיעות. מאידך, התוכנית ביטלה את הסובסידיות שהיו נהוגות במשק מאז קום המדינה, העלתה בצורה ניכרת את מס ערך מוסף, וביצועה היה כרוך בפיחות חד בשער הלירה הישראלית. תוצאת אלה הייתה גל התייקרויות גורף, שהצית תהליך של סחרור אינפלציוני אשר בתוך זמן קצר יצא לחלוטין מכלל שליטה, והאפיל לחלוטין על התוכנית. בגין לא שעה לעצותיהם של שרי האוצר, שמחה ארליך שהתפטר ומחליפו יגאל הורביץ שכיהן זמן קצר והתפטר אף הוא, ולא העניק להם גיבוי בדרישתם לקיצוץ תקציבי והנהגת מדיניות מרסנת, משום שסבר שיש "להיטיב עם העם", לדבריו. לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה מינה כשר אוצר את יורם ארידור, לו העניק גיבוי מלא בהנהגת מדיניות של הפחתת מכסים על מוצרי חשמל ביתיים, מוצרי צריכה מיובאים ומכוניות, במה שארידור קרא לו "הכלכלה הנכונה", אך בדעת הציבור והתקשורת נתפסו כ"כלכלת בחירות" טהורה. תוצאת המדיניות הייתה חגיגת צריכה חסרת תקדים של מוצרי יבוא, מלווה בהמשך ההידרדרות האינפלציונית לשיעור של מאות אחוזים בשנה ובהידלדלות מסוכנת של יתרות המט"ח של המדינה. כלכלת ישראל עמדה באותה שעה על סף תהום.

רוב הציבור היה מוגן יחסית מפני האינפלציה המשתוללת על ידי מנגנוני ההצמדה של השכר שהיו נהוגים אז. במקביל, הנהיג בגין לאורך תקופת כהונתו שורת צעדים שנועדו להילחם בעוני ולהקטין את הפערים בחברה, אם כי הפערים אך גדלו. היות שמדיניותו נעדרה נכונות לקצץ בתקציב או להטיל מיסוי על הציבור, מומנו פעולות אלה באמצעות "הדפסת כסף".

בקוי היסוד של ממשלתו, סעיף ט"ו קבע: "פעולה למען ביטול העוני והושטת עזרה למשפחות ברוכות ילדים, במיוחד בדיור ובחינוך". בתחום החינוך רצה ליצור מצב שלא ימנע חינוך מילד שהוריו אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד. במרץ 1978 הובאה הצעת החוק לחינוך חינם לגילאי 16-17 על ידי זבולון המר בשם הממשלה. החוק אושר סופית באפריל. כמו כן, נעשו מאמצים רבים לחיסולו של העוני בדיור. ב-1977 עמדה צפיפות הדיור של יותר משלוש נפשות הגרות בחדר, המייצגת את עוני הדיור, על קרוב ל-3%, כ-30,000 משקי בית. ב-1983 ירד השיעור ל-1.2%, כ-10,000 משקי בית. בשנים אחר כך הייתה ירידה לשיעורים אפסיים.

אחת היוזמות הזכורות הייתה "מפעל שיקום השכונות". התוכנית, שסגן ראש הממשלה יגאל ידין מונה לביצועה ותיאום בין משרדי הממשלה, הייתה במימון חלקי של קהילות יהודיות מחו"ל, ותכנון השיקום נעשה בשיתוף עם תושבי השכונה המשוקמת.

תחומים נוספים--

במקביל שקד בגין על הקמתן התנחלויות רבות בשטחי יהודה ושומרון, בהתאם לתפיסתו המדינית הימנית ולפי אמונתו בזכות היהודים להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. בנאום בתל אביב, ביוני 1981, הצדיק את המעשים: מר קרטר... בכל פעם הוא אמר לי, מיסטר פריים מיניסטר, ההתנחלות שלכם היא בלתי חוקית והיא מכשול לשלום. בכל פעם אני אומר לו, מיסטר פרזידנט, ההתנחלות שלנו היא חוקית והיא תחזק את השלום. כך דיברנו ארבע שנים. הוא בשלו ואני בשלי. ובינתיים הקימונו מאה ארבעים וארבע יישובים חדשים! לא נכנענו לשום לחצים. מה אמרו לנו "הציונים הסוציאליסטים"... לאן אתם הולכים להתיישב ... למקומות שבהם יושבים ערבים? אני רוצה לשאול אותם: ... איך נבנתה ארץ ישראל? ... איך נבנתה חניתה ב-1938 אם לא על ידי הליכה לתוך היישוב הערבי?

בגין החזיק ביראת כבוד כלפי מערכת המשפט בישראל ובכלל החשיב עד מאוד את "עליונות המשפט" הן במישור החוקתי והן במישור החברתי. ידועה האמרה מתוך נאום שידור הרדיו שלו בעת קום המדינה: "ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה", וכן פרט לכך כתב "חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט"... כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החרויות האזרחיות". דוגמה לכך הייתה כאשר אישר בג"ץ בפסק-דין בשנות השבעים את חוקיות ההתנחלות בית אל, וכלפיו אמר בגין: "יש שופטים בירושלים". הוא הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק, וגם לאחר שהלה מונה לבית המשפט העליון צרפו בגין כיועץ משפטי במשא ומתן בקמפ-דייוויד.

כראש ממשלה כרת ברית הדוקה עם החרדים (אגודת ישראל), אשר לא שותפו בממשלות ישראל מאז פרישתם בשנת 1952. בהמשך קיבלו במסגרת ישיבתם בממשלה הטבות רבות, בהן הרחבת הפטור מגיוס, מתן תקציבים לישיבות, ושונו שיטות הקצבאות של הבטחת הכנסה וקצבת ילדים גם לאנשים לא עובדים.

ביום 14 במרץ 1978 הורה בגין לצה"ל לצאת למבצע ליטאני, כנגד מטרות מחבלים בלבנון. המבצע בא בתגובה לטבח באוטובוס אגד בכביש החוף, אירוע שכונה "אוטובוס הדמים" ובו נרצחו 37 ישראלים. המבצע היה למקיף ביותר בלבנון עד אז וזכה לתמיכת האופוזיציה. במבצע חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. לצה"ל היו 20 הרוגים במבצע וחייל שבוי ששוחרר בעסקת שבויים ב-14 במרץ 1979 תמורת 76 מחבלים שפוטים. לארגוני המחבלים הפלסטינים היו בין 200 ל-300 הרוגים. במהלך המבצע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425 הקוראת לישראל להוציא את צבאה עד לגבול הבינלאומי, וכן הכריזה על הקמת כוח יוניפי"ל והצבתו בלבנון.

נקודה מרכזית שהפריעה לתפקוד הממשלה היא שורת השרים בכירים שהתפטרו (נוסף לשרי האוצר): לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין שר החוץ משה דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן, בסברו כי העניינים אינם צריכים להגיע לידי הכרעה כל עוד האינטרס המצרי מחייב שיתוף פעולה, בתקופה שבה על ישראל למלא אחר התחייבויותיה לנסיגה מסיני. חילוקי דעות אלו, אשר הביאו בתחילה להצבתו של שר הפנים יוסף בורג בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (כאשר האדם הטבעי לשמש בתפקיד זה היה שר החוץ, דיין), הביאו לפרישתו של דיין מממשלת בגין ב-23 באוקטובר 1979. יצחק שמיר הניצי החליפו בתפקיד. שר הביטחון עזר ויצמן, שהיה ממנהלי המשא ומתן המרכזיים על הסכם השלום עם מצרים, הפך עם ביקורו של סאדאת בארץ מנץ טורף ליונה צחורה. הוא החל להשמיע דעות כנגד ההתנחלויות, וכנגד התנהלותה של ממשלת בגין ("הקלקולים" בלשונו של בגין). הדברים הגיעו לידי משבר והוא התפטר ב25 במאי 1980. בגין לא מינה שר אחר והוא מילא את התפקיד עד הבחירות.

שרשרת של פרשיות שחיתות, הקשורות במפלגות אשר היו חברות הקואליציה, העיבו על הממשלה. אחת מהן הייתה העמדתו לדין של שר הדתות, איש המפד"ל, אהרון אבוחצירא.

ביום 7 ביוני 1981 הורה בגין על הפצצת הכור האטומי בעיראק. הפעולה תוכננה במשך מספר חודשים ונדחתה מספר פעמים קודם לכן. ביום למחרת, בשלוש בצהריים, הודיעה הממשלה כי הכור העיראקי הושמד על ידי חיל האוויר הישראלי. גורמים בשמאל הישראלי, ובראשם שמעון פרס שהתנגד עוד קודם לכן לתוכנית, טענו כי הפעולה הינה התגרות חסרת תקדים במדינות העולם ואינה יעילה למטרת עצירת ההתחמשות הגרעינית העיראקית. יתירה מזאת, הם אף אמרו כי הפעולה, או לפחות פרסומה ולקיחת האחריות הישראלית עליה, היא תרגיל בחירות. לאחר מלחמת המפרץ הראשונה נראיתה ההפצצה בעיני רבים כצעד נבון, אשר תרם לביטחון מדינת ישראל והעולם. בזמן מלחמה זו חתמו מאה חברי כנסת על מכתב לבגין המודה לו על יוזמתו.

הקדנציה השנייה--

ניצחון בבחירות--

ביום 30 ביוני 1981 התקיימו בחירות נוספות, ושוב התמודד בגין מול שמעון פרס. הסקרים המקדימים הראו על פער של 25% לטובת המערך וניבאו לליכוד תבוסה, כאשר בגין הצטייר כמנותק וכלא שולט במפלגתו. בגין ניהל את מערכת הבחירות הסוערת בתולדות מדינת ישראל בהובילו עצרות המונים ברחבי הארץ. בגין הפך את הנושא העדתי לנושא מרכזי בבחירות וניצל זאת כדי להגדיל את התמיכה בליכוד. הוא הרבה לתקוף את "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה שלהם" ולהציגם כנצלנים. אסיפות בחירות רבות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. בגין מינף היטב את אמירתו של דודו טופז בעצרת בחירות של המערך, לפיה "הצ'חצ'חים של הליכוד הם שין גימלים במצודת זאב" ויצא בתגובה ב"נאום הצ'חצ'חים". בסופו של דבר הוכרעה מערכת הבחירות המתוחה לטובת הימין. התוצאה הייתה הישג שיא של 48 מנדטים לליכוד לעומת 47 מנדטים למערך וניצחון כולל של גוש הימין. בגין הקים ממשלה עם מפלגות הימין והדתיים. ממשלה זו הייתה ניצית יותר מקודמתה, עם אריאל שרון כשר הביטחון ויצחק שמיר כשר החוץ.

יוזמות תחיקתיות--

ביום 14 בדצמבר 1981 יזם בגין את "חוק רמת הגולן", אשר החיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן. הליך החקיקה נעשה בצורה מעוררת מחלוקת. בגין יצא בחופזה מבית חולים והגיע לכנסת בכיסא גלגלים, וניצל פיצול במערך, ששמונה מחברי הכנסת שלו הצביעו בעד החוק, על מנת להעביר את החוק בכל שלוש הקריאות הדרושות ביום אחד. בנאומו מאותו יום הצדיק בגין את החוק: לא ימצא איש... שלמד את תולדותיה של ארץ ישראל, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... מאז חידוש עצמאותנו... הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים (ישראלים) לגיהנום... שבתי ואמרתי כי אני מוכן לצאת לדמשק למען פתיחת משא ומתן על השכנת שלום ביננו. הסורים דחו את ידנו המושטת, בשלילה מוחלטת של זכות קיומנו כמדינת היהודים.

ארצות הברית רעמה על החוק והממשל הודיע כי אינו מכיר בו. בנוסף החליטו האמריקנים לבטל רכש מישראל. על כך הגיב בגין באומרו בזעם: "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?".

במרץ 1982 יזם הקמה של ועדת חקירה ממלכתית בעניין רצח ארלוזורוב בשם ועדת בכור. הוועדה קבעה כי שני הצעירים הרוויזיוניסטים, אשר בשעתו הואשמו ברצח או באחריות לו הינם חפים מאשמה, אך מאידך ציינה גם כי אינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים ואם היה זה רצח פוליטי. החלטה זו לא שמה קץ למחלוקת בשאלת רצח ארלוזורוב ונמתחה ביקורת על עצם הקמת ועדת חקירה ממלכתית לסוגיה היסטורית.

מלחמת לבנון--

פתיחת המלחמה הוגדרה כפעולה מוגבלת: מבצע שלום הגליל. העילה למבצע הייתה התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים ב-3 ביוני 1982. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון הפת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. הממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק עם אש"ף של יוני 1981, על הפצצת מתקני אש"ף בלבנון, לאחר שנוכחותו והתבססותו נתפסה כמאיימת. אש"ף הגיב להפצצת ישראל בהפגזה על יישובים בצפון הארץ. ביום 6 ביוני 1982 החליטה הממשלה ברוב קולות על מבצע צבאי בלבנון. בגין ואריאל שרון הורו על פתיחת מבצע רחב היקף בשם "מבצע שלום הגליל". מטרות המבצע השתנו במהלכו ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות. ברם, צה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה וחבירה לפלנגות הנוצריות, ששיתפו פעולה עם ישראל, ויצירת ברית אסטרטגית עמן.

אחד האירועים התקשורתיים המפורסמים בזמן המלחמה אירע סביב כיבוש מצודת הבופור. אחר כיבוש המצודה הגיע מנחם בגין לביקור בה שצולם לטלוויזיה. בגין שאל את אחד הקצינים "האם היו להם מכונות ירייה?" בהתיחסו למחבלים ששהו במתחם. שאלה זו חידדה את הנתק ששרר בין הדרג המדיני לצבאי, ונחרטה בתודעה כהבהרה של מידת חוסר בקיאותו של ראש הממשלה במהלכי הלחימה. בגין אף דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקדה, רס"ן גוני הרניק, נפלו בעת הלחימה.

בגין קיווה כי המבצע לא יאריך ימים, כי כוחות צה"ל ישארו באזור קו ה-45 ק"מ מגבול ישראל, ושאחריו "תשקוט הארץ 40 שנה". אולם האירועים השתלשלו אחרת. ב-29 ביוני, בנאום שנשא בכנסת, הביא את ההצדקה ליציאה למבצע: צבא ישראל הלך ללבנון לא כדי לכבוש שטח, לא כדי לשעבד עם, לא כדי להשאר בארץ לא לו, אלא למטרה שלא הייתה אצילה ממנה.. להבטיח שאנשים, נשים וילדים יוכלו לחיות את חייהם, ושלא יוכל מחבל לומר כפי שאמר בטלוויזיה כאשר נשאל: הרגת ילדים? -כן; מדוע עשית זאת? והתשובה: משום שהם יתבגרו. ... זהו אותו ארגון המחלל את המילים שחרור וחירות, שפל שלא היה בזוי ממנו מימי הנאצים ועד עצם היום הזה ... מה קרה לקו של 45 הקילומטרים? ... מדוע ממשיכה המלחמה? ... (המחבלים) הוסיפו ללחום, הוסיפו לנסות להרוג בחיילינו. מה היינו צריכים לעשות, אנחנו הממשלה? מה היו צריכים לעשות החיילים? התשובה ברורה, וכך נמשכה המלחמה ... רבותי, איננו רוצים אפילו מילימטר מרובע של אדמת לבנון. לבנון איננה ארץ ישראל ... נחדש את הברית עם לבנון... אבל קודם צריך להיפטר מן הצרה הזאת שאינה כתובה בתורה ... אדוני היושב ראש, עם ישראל יכול להתקיים, בעזרת השם, רק על ידי נכונות להקרבה של טובי בנינו, רק בנכונות למסירות נפש, אלמלא היא, לא היינו מגיעים לעצמאות... ואינני יכול לנחם את המשפחות ששכלו את יקיריהן, רק המקום יכול לנחם אותן וינחם אותי.

לאחר המצור על ביירות, באוגוסט 1982 עזבו 8900 אנשי אש"ף, ובהם יאסר ערפאת, את לבנון דרך נמל ביירות והעבירו את מרכזם המדיני לתוניסיה. בכך הושג אחד היעדים של המבצע. אולם הלה הסתבך והפך למלחמה של ממש. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני במלחמת הכול בכל, התעמת עם הצבא הסורי, הגיע עד ביירות, סבל מאבידות רבות ובסופו של דבר הוכתם באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. ועדת החקירה שקמה בעקבות הטבח - ועדת כהן, אמרה על מנחם בגין שלא שקל נכון את התוצאות הצפויות של מתן הרשאה לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. גם מעדותו בפני הוועדה עלה הנתק בין בגין לדרג הביטחוני.

בשלב מסוים החלה להתארגן משמרת אנשים שמחו על המלחמה בצמוד לביתו של בגין. הייתה זו הפגנה שקטה, אך בלטה בה הכרזה ובה מספר החללים אשר כבר עבר את ה-600 וסיקור עיתונאי לעתים נלווה אליה. משמרת המחאה הטרידה את רוחו של בגין. השב"כ קבע כי הפגנה כזו, המתקיימת כ-8 מטרים מפתח בית ראש הממשלה עלולה להוות עבורו סיכון, אולם בגין סירב לבקש כי ירחיקו את המפגינים.

הסתגרותו והתפטרותו--

על פי המשוער, מאורעות מצטברים הקשו על בגין וייסרוהו. מותה של עליזה רעייתו, אשר שימשה לו משענת בכל שנות מאבקיו ואליה היה קשור עמוקות, ב-13 בנובמבר 1982 שבר אותו, ועמו העובדה שלא היה לידה ברגעיה האחרונים בשל ביקור מדיני בוושינגטון. כשנודעה לו הבשורה אמר: "למה עזבתי אותה?", ולאחר מכן הפסיק את הביקור ושב ארצה. נראה שהקשתה עליו הסתבכותה של ישראל בלבנון, מספר הקורבנות הגבוה שגבתה המלחמה, מסקנות ועדת כהן והביקורת הציבורית; בריאותו הייתה רופפת, ולאחר חבלה ושבר בעצם הירך נאלץ היה להלך עם מקל או לנוע בכיסא גלגלים.

ב-28 באוגוסט 1983 הודיע בגין על כוונתו לפרוש. אל מול ביתו הגיעו אנשי ימין רבים שניסו לשנות את דעתו ולצידם אנשי "שלום עכשיו" שבירכו אותו על ההחלטה. בראש השנה של שנת תשמ"ד (1983) הסתגר בגין לתקופה בביתו. מסמכים אשר הועברו אליו לעיון היו חוזרים לעתים ללא תגובה מצידו. בישיבת הממשלה ב-15 בספטמבר הודיע כוונתו להתפטר במילים "איני יכול עוד". מעבר לכך לא הסביר את מניעיו. השרים ניסו להניאו מכך, אולם בגין היה נחוש בהחלטתו. בגין הסתגר בבית ראש הממשלה, ורק כעבור כמה שבועות הגיש בשמו מזכיר הממשלה דן מרידור את מכתב ההתפטרות לנשיא.

שנותיו האחרונות--

בשנותיו האחרונות לא יצא בגין מביתו ברחוב צמח מספר 1 בירושלים, אלא לאזכרה השנתית לרעייתו עליזה. הוא לא התבטא בפומבי או פרסם מאמרים. ספר אותו אמר בשנים הקודמות שיכתוב, "בדור השואה והתקומה", לא נכתב. מכתבים רבים שנשלחו אליו נענו בקיצור ובנימוס. הציבור לא זכה לראותו פרט לכך כאשר אושפז בבית החולים כשלא חש בטוב. באחת מפעמים אלו נשאל על ידי כתב התוכנית "מבט" "מדוע פרשת?" בגין, אשר נראה מבולבל השיב בקול רועד וצרוד "היו סיבות" ולא הוסיף. בגין היה מובל בשנותיו האחרונות בכיסא גלגלים. הוא לא התראיין ועד ליום מותו לא הסביר לציבור את מניעי התפטרותו. באוגוסט 1990 עבר לתל אביב לאחר שאושפז בבית החולים איכילוב. בשנה וחצי האחרונות עבר להתגורר בדירה ברחוב גליקסברג מספר 4, בתל אביב. רק מספר מצומצם ביותר של אנשים היו מבקריו הקבועים, ביניהם משפחה קרובה, עורך הדין דן מרידור, מזכיר ממשלתו השנייה, השר לשעבר יעקב מרידור וצבי הורוביץ. יחיאל קדישאי, אשר היה חבר קרוב לבגין ואיש סודו, היה מגיע אליו כמעט מדי יום בהביאו אליו את עיתוני היום.

ב־9 במרץ 1992, ד' באדר ב' ה'תשנ"ב, נפטר מנחם בגין בבית החולים איכילוב בתל אביב. בן 78 היה במותו. עשרות אלפים ליווהו בדרכו האחרונה. בקשתו האחרונה, שהועברה אל קדישאי, הייתה: "בבוא היום, אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני...". כך קבור בגין בבית הקברות בהר הזיתים, ליד רעייתו עליזה, סמוך לקברם של עולי הגרדום, ולא בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. לפי בקשתו, הלוויתו לא הייתה ממלכתית. על קברו שרו את המנון האצ"ל, שיר ביתר.

בגין השאיר אחריו שתי בנות, חסיה ולאה, ובן, זאב בנימין אשר היה בעבר שר וחבר כנסת, וכיום (2009) גם כן משמש כח"כ ושר מטעם הליכוד בממשלה ה-32. אחיינו הוא העיתונאי עמנואל הלפרין.

דמותו של בגין הופיעה בסרט הטלוויזיה "בגין" משנת 1998, בגילומו של השחקן משה איבגי. הסרט, בבימויו של אורי ענבר על-פי תסריט של אמנון דנקנר, מתרחש כולו בביתו של בגין בתקופה שאחרי הפרישה מראשות הממשלה.

שמו של בגין מונצח במקומות ואתרים רבים בישראל. לפי "חוק להנצחת זכרו של מנחם בגין, התשנ"ח - 1998" הוקם המוסד "מרכז מורשת מנחם בגין" השוכן בירושלים והמופקד על טיפוח זכרו ומורשתו ובו מוזיאון, ארכיון, ספריה, מכון מחקר, פעילויות חינוכיות ואירועים שונים.

עמדות ואידאולוגיות במרוצת השנים--

מנחם בגין התחנך על ברכיה של תורת ישראל יחד עם אהבה עזה לארץ ישראל. הניגוד המוחלט בין הגולה הממארת והטראגית לבין תחולת החיים והפדות בארץ ישראל, עיצבו את השקפת עולמו. החתירה להגשמת חזון הבית הלאומי, שאימץ ממורו ורבו, זאב ולדימיר ז'בוטינסקי, הייתה כאש בעצמותיו. הכאב החד על אובדן המיליונים בשואה, הפך למדרבן שהאיץ בו לפעול ולהיאבק ללא הרף למען שחרור הארץ מעול זרים והקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל (שמיר, 2007 ע' 26). אמונתו של מנחם בגין בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ-ישראל בשלמותה ההיסטורית, משולבת בנימוקי ביטחון להבטחת עתיד הארץ ובניה (קרניאל, 1998 ע' 14). לבגין הייתה תפיסת עולם שמרנית, לא רק מבחינה דתית, אלא גם מבחינה מדינית וצבאית והוא לא היסס לעמוד על דעותיו גם בימיו הקשים ביותר (חזן, 2007).

כמנהיג ליכוד בשנת 1973--

מרכז מצעה של תנועת הליכוד היה העיקרון ש"אדמת ישראל", בין הים ונהר הירדן, לעולם לא תהיה חלוקה שוב, ושהממשלה שמונהגת על ידי הליכוד, תעשה כל שביכולתה להרחיב את החקיקה הישראלית לאורך הגדה המערבית (Haber, 1978, p.305). במצע הבחירות של הליכוד לקראת הכנסת העשירית נאמר כי כל תוכנית שיש בה מסירת חלקי ארץ-ישראל המערבית לשלטון זר, כפי שהציע המערך, מערערת את זכותנו לארץ, מביאה באופן בלתי נמנע להקמת מדינה פלסטינית, פוגעת בביטחונה של האוכלוסייה האזרחית, מסכנת את קיומה של מדינת ישראל ומסכלת כל סיכוי לשלום. (קרניאל, 1998 ע'14).

האידאולוגיה של בגין, שהונחתה בעיקר על ידי עקרון שלמות הארץ, התבטאה במדיניותו הקיצונית והלא מתפשרת של מנחם בגין בהיותו מדינאי מפוכח ומציאותי, אשר קרא היטב את המפה הפוליטית באזור, והחליט להתמקד במאבק על שלמותה של ארץ-ישראל המערבית, דהיינו: אי ויתור על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה וחתירה להחלת הריבונות הישראלית על שטחים אלה במסגרת של הסדר קבע עתידי. המציאות הפוליטית הפנימית בישראל והקונסטלציה הבינלאומית שישראל הייתה נתונה בה בשנים 1983-1965, הביאו את בגין להכרה, עוד בשבתו באופוזציה וביתר שאת, בהיותו בעמדות שלטוניות, שאין זה מן התבונה לקרוא תגר על הלגיטימיות של השלטון ההאשמי בגדה המזרחית של הירדן והוא נקט במדיניות ששמה לה למטרה להיאבק על האפשרי, על מה שניתן להשגה, על הנכסים הנמצאים בידי ישראל ואשר הוא האמין בכל לבבו כי אין לוותר עליהם (קרניאל, 1998 ע' 15).

שנת 1973, אשר שילבה את הכישלון של מלחמת יום כיפור בזמן שלטון המערך, הביאה עימה את התבטאותם ההרסנית של הפלסטינים כלפי ארץ-ישראל ואי רצונם של מנהיגי ארצות ערב לשיתוף פעולה עם ישראל, הייתה זו שהעלתה על נס את עמדתו הברורה והבלתי מתפשרת של מנחם בגין- העמדה ה"ניצית" שהרוויחה לו את התמיכה בקרב הציבור הישראלי שסמך על ההשקפה הלא מתפשרת שלו באותה תקופה (Haber, 1978 p.305).

ביקור שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג'ר בארץ-ישראל למטרת גישור בין ארץ-ישראל למצריים בשנת 1975, היה רק גורם מחזק לאידאולוגיה של בגין שטען בזמנו כי: "אנו מוותרים על יתרונות אסטרטגיה חשובים בשביל כלום, אנו מפקירים למצריים את האינטרס הביטחוני החיוני שלנו מבלי לקבל כלום חזרה, נסיגות כאלו יכולות להביא את האויב למפתן ביתנו"- כך ביטא בגין את דעתו אודות הצעת קיסינג'ר לויתור על חצי האי סיני לטובת מצריים (Haber, 1978 p.298). אך עם זאת, בוועידת הליכוד בחברון בשנת 1976 הכריז כי יש להבחין בין חצי האי סיני לאדמות המולדת, ולראשונה תמך באופן רשמי ומוצהר בפשרה באשר לסיני ולגולן. בגין לא ראה בהחלטה ויתור על עמדותיו, אלא פתרון מדיני שיביא לידי הסכם שלום וישמר את "נחלת אבותינו". מכיוון שתפיסת עולמו נבעה מהאמונה כי הקדוש ברוך הוא הבטיח את ארץ-ישראל לעם ישראל, ראה בסיני ובגולן אך ורק פתרון מבחינה ביטחונית שיהיה אפשר ליישם בהסדרים מדיניים (שילון, 2007 עמ' 244-243).

ב-20 ביוני, שנה לאחר מכן, ראה בגין בחתימת חוזה השלום עם מצרים אינטרס ראשון במעלה, שכן מדובר פה במפנה היסטורי במעמדה של ישראל במזרח התיכון, ובהזדמנות להפסקת שפיכות הדמים, הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד כדי שלא להחמיץ הזדמנות היסטורית זו. פינוי היישובים העבריים בפתחת רפיח היה מחיר כבד בעיניו, אבל הוא היה מוכן לשלם מחיר זה כדי להגיע לחוזה שלום חתום עם מצרים (קרניאל, 1998 ע' 17).

כראש ממשלה משנת 1977--

בגין היה ראש הממשלה הראשון שהגדיר עצמו כיהודי לפני היותו ישראלי. הוא החשיב עצמו כמנהיג יהודים ולא רק "ראש ממשלת ישראל". (Silver, 1984 p.233). על-פי מקורבו יצחק שמיר: "אהבתו לעם היהודי הייתה לשם דבר ובכל אשר הלך, הקרין גאווה יהודית. ביום שנתמנה לראש ממשלת ישראל אמר: "ישראל לא תבקש משום אומה, קרובה או רחוקה, גדולה או קטנה, כי תכיר בנו להתקיים" (שמיר, 2002 ע.26).

ב-21 ביוני 1977, כאשר נעשה בגין לראש ממשלת ישראל, נאלץ ממשל קרטר לשערך את האסטרטגיה שלו במזרח התיכון. עד אז רווחה בקרבו ההנחה שהמשא-ומתן על השלום יוכל להתנהל על יסוד הנוסחה "שטחים תמורת שלום" המגולמת בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. הבחירה במנחם בגין לראש ממשלה שכנעה את האמריקאים שעליהם להתאים את האסטרטגיה לנסיבות החדשות. הסיבה ודאי הייתה דבקותו התוקפנית של בגין בתביעתה של ישראל- לרבות כמובן הגדה המערבית וחבל עזה- ומחויבותו הקיצונית להוספת התנחלויות ישראליות בשטחים הכבושים. אלו היו שני הנושאים שבהם ניראה בגין שונה ביותר מקודמיו (קוונדט, 1988 ע' 135). מנגד, יחסו של בגין כלפי ארצות-הברית ותפקידה היה שונה בעליל מזה של קודמיו. בעוד שראשי-ממשלה ישראליים קודמים דיברו בבירור על הצורך לתאם את מדיניותם עם וושינגטון, שלל בגין בתוקף את הרעיון של פעילות דיפלומטית יזומה, בחששו שמדיניות זו עלולה לכפות על ישראל "נוסחה שגובשה מבחוץ". תפקידה של ארצות-הברית, לדעתו של בגין, הוא רק לעזור בהבאת הצדדים לשולחן הדיונים (קוונדט, 1988 עמ' 165-164).

דוגמה לעמדותיו הקיצוניות, גם לאחר מינויו לראש ממשלה, ניתן לראות עוד ב-48 השעות הראשונות לכהונתו כראש ממשלה כשיצא עם קבוצת כתבים להרי שכם. שם, בפני מתנחלי אלון מורה, יישוב שהוקם על אפה וחמתה של ממשלת העבודה, הוא הכריז: "בעוד כמה שבועות או חודשים יהיו הרבה אלוני מורה"- כך התבטא לגבי המשך הקמת התנחלויות למורת רוח ארצות הברית ותנועות השמאל (גרוזברד, 2007 ע' 174). במקביל, במצעה של הממשלה החדשה נאמר כי ישראל מקבלת את החלטת האו"ם 242 ואת כל ההסכמים הבינלאומיים שעליהם חתמו ממשלות ישראל הקודמות. דברים אלו עוררו צחוק בספסלי האופוזיציה בכנסת. הם השמיעו קריאות שבגין דחה את החלטת 242 בשנת 1970 ושעכשיו הוא מוכן לקבל רבים מן ההסכמים של ממשלות קודמות שבעבר מתח עליהן ביקורת. ההסבר הטוב ביותר לשינוי הזה הוא אולי עול האחריות (גרוזברד, 2007 ע' 177).

בחודשים הראשונים של היותו ראש ממשלה, אימץ בגין החלטות מעשיות יותר מאשר החלטות דוגמטיות, כלומר, הוא לא הלך כל-כך רחוק עד כדי יישום חקיקה ישראלית בגדה המערבית למרות שהתחייבות כזו נכללה במצע הליכוד. בגין הנחה את ממשלתו בהנהגת הליכוד לאימוץ יוזמות שלום ומניעת מלחמה, ולקראת סוף 1977, כאשר הסכם השלום עם מצריים על הפרק, נהפך לאיש בעל אמירה המסוגל לשנות את השקפותיו כדי לשמור על הנסיבות. זה משקף מעבר קיצוני בעמדותיו הידועות". (Haber, 1978 p.306).

במהלך הפגישות עם סאדאת וקרטר בקמפ דייוויד שהובילו להסכם השלום עם מצרים--

לבגין הייתה תפיסה כוללת אותה ביקש לבטא בהסכמי קמפ דייוויד. ביסוד תפיסתו הייתה השאיפה לשמור על ארץ ישראל מכל משמר ולא לפגוע במאומה בתביעתנו הצודקת לבעלות וריבונות עליה. הוא לא ראה שום סתירה בין ארץ-ישראל יהודית ובין אמונותו העזה בשלום עם שכנינו. כאשר ויתר על שליטה ישראלית בסיני, ביקש בזה להבטיח ריבונות ישראלית מלאה בארץ ישראל המערבית כולה, כולל ירושלים, יהודה, שומרון ועזה (שמיר, 2007 ע'27).

כשהציע קרטר ויתור בנושא ההתנחלויות בסיני השיב בגין שלעולם לא ימכור את זכותם של ילדי השואה. הוא הרגיש מעומק ליבו שתפקידו ההיסטורי הוא להגן על המקומות הקדושים לעם היהודי ועל זכותם של ילדי השואה על ארצם התנ"כית. הוא היה מוכן לוותר על יישובים בסיני רק בלית ברירה. זה היה אחד המקרים הנדירים בהם שקל בגין אפשרות של כניעה ישראלית (גרוזברד, 2007 ע' 213). אך בגין מעולם לא ראה בפינוי סיני ויתור על עקרון. מעולם לא הייתה פיתחת רפיח חלק מארץ-ישראל אשר על שלמותה התחייב לשמור (קרניאל, 1998 ע' 15). לא בכדי החליט בגין כי ההחלטה בנושא ישובי סיני תובא להכרעת הכנסת. הוא ידע את עומק הכאב ואת עומק הדילמה, אך הוא חש והחליט לא להחמיץ את השעה. (שמיר, 2007 ע' 27).

כחצי שנה לאחר כינון ממשלתו של בגין חל שינוי בעקבות ביקור סאדאת בשנת 1977. תחילה בגין דיבר על אוטונומיה מנהלית ולבסוף הוסכם על אוטונומיה מלאה (נאור, 2007 ע' 54). אך על אף שהבטיח אוטונומיה מלאה בגדה המערבית ובחבל עזה, סירב בגין לפרט מה עשויה אוטונומיה זו להיות למעשה ולא הסכים לבטל את הממשל הצבאי, אלא רק "להסיג אותו לאחור". בגין עמד איתן בעמדתו הבסיסית לגבי הגדה/חבל עזה וויתר רק על עמדות סמליות בתמורה לויתורים מרכזיים מצד סאדאת. המצרים סבורים כי הוויתור הגדול היחיד שחילצו מבגין הוא עקירת התנחלויות מסיני והקפאת ההתנחלויות בגדה המערבית ובחבל עזה לשלושה חודשים (קוונדט, 1988 ע' 181). התעקשות בגין אודות נושא האוטונומיה הפלסטינית נובעת היות שמתקבל על הדעת כי בגין היה משוכנע שהשליטה על השטחים יש בה ערובה לקבוע את עתידם, בלא יחס לכל מחויבות בינלאומית שנטל על עצמו. לטענתו, רשלנות דיפלומטית, במקרה זה מצד סאדאת, עשויה לעתים להצמיח הישג היסטורי לטובת הצד השני. אך הוסיף, כי למרות שגילה תקיפות, למעשה איחר להציב, בדומה לסאדאת, מחסום ברור ומוגדר לוויתוריו ולבסוף התפשר על מה שלא ניראה לו אפשרי לפני הוועידה" (סופר, 1986 ע' 15).

בשאלת ירושלים התנגד בגין לאורך כל החזית. סירב לשוחח על הנושא או להסכים לשיתוף תושביה במסגרת האוטונומיה. ולדברי משה דיין, אחד מיועציו העקריים של בגין בוועידה: "ראש הממשלה אינו יכול לקשור עצמו לנוסח שאינו מכיר בסיפורה של העיר לישראל" (סופר, 1986 ע' 9).

לאחר ימים ממושכים של משא ומתן, ניראה כי בסיום הועידה נראו קרטר ובגין שרויים באופוריה, אך לא סאדאת. הוא לא השיג אף לא אחת ממטרותיו העיקריות- נסיגה מלאה של ישראל מהשטחים, מדינה פלסטינית והסכם שלום עם כל מדינות ערב. סאדאת הצליח רק להשיג הסכם שלום נפרד עם ישראל (גרוזברד, 2006 ע' 231). בגין היה בבירור הנושא ונותן המקצועי ביותר הקמפ-דיוויד. הוא לא הסיר מעיניו סוגיות מסוימות. הוא אכן ויתר פה ושם ועל נקודה בעל חשיבות סמלית אך בלתי מוחשית, רק כדי להשיג משהו ממשי יותר ורב ערך. בתמורה, זכה לא רק בשלום עם מצרים, אלא גם ביד חופשית, יחסית, בגדה המערבית ובחבל עזה. מבחינתו הקריב את סיני, אך זכה בישראל (קוונדט, 1988 ע' 49). בגין הקריב את חצי האי סיני לטובת יהודה ושומרון, או לטובת ישראל, שעה שסאדאת הקריב את הפלסטינים ואת יתר מדינות ערב. בגין ניהל את השיחות "כהתגלמות העם היהודי" ועל כן לא מיהר לוותר על עקרונותיו ועמדותיו, בהתאם לפרספקטיבה ההיסטורית שלו ולהשקפתו האסטרטגית. היו לו קווים אדומים ברורים בכל הנודע לארץ-ישראל (גרוזברד, 2007 ע' 234).

ניתן להסביר את אידיואולוגיות בגין ועמדותיו לאור מסקנות וועידת קמפ-דיוויד משני כיוונים: החוקר אריה נאור (2002, ע' 53) מסביר כי בעצם נכונותו לעשות שלום, ויתר בגין למעשה, אם לא גם להלכה, על תביעתו המקורית לשלמות המולדת משתי גדות הירדן, אך מוסיף כי לטענתו של בגין המדיניות עשויה להשתנות גם כשאין שינוי מקביל באידאולוגיה המשמשת לה מקור והצדקה. קצב השינוי במדיניות מהיר יותר מקצב השינוי באידאולוגיה. החוקר ששון סופר (1986 ע' 51) מנמק את התנהגותו של בגין כך שקו הפריצה של אדם המעמיד את התנגדותו על עקרונות, עשוי במקרים מסוימים להיות מעמיק יותר משל אדם פרגמטי. וכך, במקרה הראשון, כאשר נפרצת חומת העקרונות, נפרץ גם קו ההגנה העצמי, התוצאה לרוב, וויתור ממשי או הודאה בכישלון. הראיה הפרגמטית מקלה על הוויתור הטאקטי לצורך תועלתני- זו הייתה התוצאה של קמפ-דיוויד. ההפרדה בין שני הסכמים, דחיית ההכרעה בסוגיית הריבונות על יהודה ושומרון ועקיפת הסעיפים באשר להתנחלויות, החלטה 242 וירושלים, כל אלו הובילו לוויתוריו של ראש-הממשלה. הם אפשרו את הרציונליזציה והשכנוע העצמי מול מציאות הסותרת את אמונותיו העמוקות ביותר.

ספריו--

• בלילות לבנים, סיפור מאסרו וחקירתו של מנחם בגין בצירוף פרוטוקולים של הנ.ק.וו.ד, הוצאת דביר, 1995.
• המרד, זיכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, הוצאת אחיאסף, ירושלים, 1992.
• במחתרת, כתבים, כרכים א' - ד' (וגם בשני כרכים) , הוצאת "הדר", תל אביב תשי"ט - תשכ"ב.
• השקפת חיים והשקפה לאומית (קווי יסוד), הוצאת "בסער", נציבות בית"ר בארץ ישראל, תל אביב, 1952 (לקריאה [9]).
• מורי זאב ז'בוטינסקי, הוצאת מרכז מורשת מנחם בגין וסטימצקי, ירושלים, 2001.

מקור: ויקיפדיה