נסיון
העיירה לַחוָוה שבדרום בֶּלָרוּס נכבשה על ידי הנאצים ביולי 1941. למחרת הצטוו היהודים להקים "יוּדֶנרָאט", ללכת עם טלאי צהוב ולהתחיל בעבודות כפייה. לאחר כתשעה חודשים, בערב פסח 1942, רוכזו כל יהודי העיירה (כאלפיים) בגטו מצומצם שכלל 43 בתים בלבד.
בשלב זה החלה להתארגן קבוצה של חמישה חברים, שבראשה יצחק רוחצ'ין - מפקד בית"ר בעיירה. הקבוצה עסקה ברכישת נשק ובהכנת בני הנוער להתנגדות ברגע הקריטי. לאחר חודשיים כבר מנתה הקבוצה שלושים חברים, שהוכנסו בסוד העניינים וביניהם שלושה ילדים. חברי הקבוצה לא הצליחו להשיג נשק, מכיוון שבאזור כבר פעלו פרטיזנים, שהיו בעצמם חלשים ונזקקו לנשק ובנוסף לכול היו שונאי יהודים.
ההכנות להתקוממות לא היו לשווא, שכן בלילה שבין ה-2 ל-3 בספטמבר 1942 הקיפו את הגטו פלוגות המרצחים לקראת גירוש היהודים. בשלב זה ידעו יהודֵי הגטו שהם מגורשים לקראת מותם. כמה ימים קודם לכן החלה הקבוצה המחתרתית לתדרך את האנשים ליום פקודה. בהכירם את השוטרים האוקראיניים והמקומיים, העריכו המורדים שהם ינסו ראשית לשדוד את בתי היהודים. כנגד כך היה רק פתרון אחד, והוא - לשרוף את הבתים. לפיכך מינו אחראי על כל אחד מהבתים המיועדים לשרֵפה.
ברגע שאנשי המחתרת ניסו להסביר לחלק מהיהודים את המשימה - שתחילה אינה נראית הגיונית - החלו להישמע קולות מתנגדים. אלה ניסו להתעלם מהאסון המתקרב וטענו כי כוחות המשטרה הגדולים מיועדים רק למעקב אחר היהודים. חלק מקהילת הגטו, ובמיוחד בעלי המקצועות הנדרשים על ידי הגרמנים שקיוו כי לא יגורשו, ניסו למנוע את השרֵפה. טיעוניהם היו כה חזקים, עד שחלק מחברי הקבוצה המחתרתית כמעט והשתכנעו.
Discussion
Please log in / register, to leave a comment